תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברים יקרים, הינה, מיכה, אני מחזיר לך באותו מטבע ובאותו אגרוף, באותה שמחה. ואני מסתכל פה גם על החברים שם, מצד ימין. אבל אני רוצה דווקא לפנות אליך, מיכה. אתה פנית ואני פונה, ואתה בהחלט יכול לעשות וי. אבל אתה אפילו לא מודע לעובדה – וגם החברים שלך פה, והינה, כולכם חברים שלי, וכמובן איציק.
אני חייב להגיד שהיום במידה מסוימת אתם כביכול באתם לפה ובאתם להגיד לנו תודה, אבל זה התפקיד שלנו להגיד לכם תודה, תודה כפולה. יש את התודה הראשונה, כמובן, כי אתם, עם כל הכבוד, הגעתם למצב הזה כי באתם להגן עלינו, באתם להגן על המשפחות שלכם, על עם ישראל, ולכן זו התודה הראשונה שאנחנו חייבים לכם. אבל יש עוד תודה. אומרים שביהדות אין מקריות. אין מקריות ביהדות. והיום היה יום קשה בכנסת, יש יום קשה. לעיתים באמת אנחנו אפילו מרחיקים לכת. יש אי-הסכמות, וזה מותר שתהיינה אי-הסכמות, מחלוקות הן דבר לגיטימי – הכנסת נועדה גם לשם כך, וטוב שכך – אבל לעיתים קצת חורגים, פעם אלה, פעם אלה, וזה קצת משאיר טעם לא כל כך טוב. ועם ישראל מסתכל עלינו, ומה עם ישראל רוצה בסופו של דבר? עם ישראל רוצה אחדות בעם ישראל. עם ישראל לא רואה את החברות בינינו בפרסה, עם ישראל רואה את הריבים כאן, במליאה.
ואתם הגעתם לפה ביום כזה, ולכן גם אתם, כמה שאתם הלומי קרב, תראו את העוצמה שיש לכם, תראו את העוצמה, את העוצמה כביכול בכאילו-חולשה, אבל אין לכם שום חולשה, זה חוסן, כי יש לכם את היכולת. לא רק שאתם הגנתם על העם, אלא אתם גם היום מאחדים את העם. כי היום, כאשר אתם באים לפה, על מה אתם מפגינים? אתם מצליחים להוציא ביום טעון שכזה את הקונסנזוס שבנו, כי בסוף, אתם רואים, כולנו פה מאוחדים, יש קונסנזוס בעם ישראל, ואתם, כאשר אתם באים לפה, אתם משקפים אותו. ולכן תודה ענקית. אין מקריות בזה שאתם פה בדיוק היום, כי בסוף, ביום כזה קשה, אנחנו נצא ממנו עם טעם טוב מהאופטימיות, מהחוסן, מהעוצמה שלכם.
עכשיו מילה ברמה האישית, ואני אומר את זה לאיציק סעידיאן, והוא יודע את זה היטב, והוא זוכר את זה היטב. כנראה שצדקת וטעיתי, אבל הכוונות שלי היו טובות. ועדת חוץ וביטחון, אני זוכר בהתחלה – אני הגעתי לתפקיד הזה בערך לפני כשנה – ואז אתם, איך אני אגיד את זה? זה לא כרעם ביום בהיר, אבל אי-אפשר להגיד שכאשר נכנסתם לאולם הדיונים או לוועדה, לא בלטתם במיוחד. ידעתם לתת עבודה, וטוב שכך, לכן הגעתם עד הלום. אבל אני רוצה להגיד לך משהו מסוים. אני זוכר את המונולוג הראשון שלך, את המונולוג הכל-כך נוקב, המונולוג הכל-כך צודק, המונולוג שהוא סוג של "אני מאשים", אבל "אני מאשים" עם תובנות וגם עם פתרונות. ואז באתי אליך ואמרתי לך: אדוני, אני חושב שאתה יכול לעשות את העבודה. בוא תעבוד איתי. וכעבור שבוע הגעת וישבנו – אתה זוכר היטב – ואמרת לי: אני מעדיף להמשיך בפלטפורמה שלי, שאני הקמתי עם החברים שלי. ובדיעבד, כאשר רואים את התוצאה היום, אתה צדקת, ואיזה כיף שאתה צדקת, כי מה לעשות, ההיסטוריה תזכור אותך כגדול ממני, ואני אומר את זה בהכנעה, באהבה. אוהב אותך מאוד, אוהב אתכם מאוד, וגאה גם במליאה הזו. בואו נשמור על הקונסנזוס הזה. אנחנו גם, אופוזיציה–קואליציה, נראים הרבה יותר טוב. תודה רבה.
517 מילים של בועז ביסמוט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.