אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. מיכה, אני מזהה אותך. אבל אני רוצה לספר לכולם שלפני כמה חודשים, ב-06:00, אני מקבל טלפון מהלום קרב שאומר לי שהוא יצא עם הכלב שלו בבוקר לחוף הים בראשון, ולרגע, לשנייה, הוא שחרר את הכלב, ואז התייצב פקח ורשם לו דוח של 500 שקלים. הוא כעס וניסה להסביר לו: אני הלום קרב. והיינו צריכים להתקשר למשטרה ולהגיד להם: נו, נו, נו, ולהסביר להם, שיהיו רגישים. ומאז יש נוהל מסוים.
אני רוצה להגיד לכם שהקשבתי לכם הרבה, בשקט, כי כולנו היינו צריכים קצת להתבייש. הגדולה שלכם היא בזה שלקחתם את כל התסמינים הקשים האלה, שבדרך כלל גורמים להלומי קרב להישאר בבית ולהיות ספונים בבתים שלהם, והבאתם אותם לכנסת, ללב הפועם, בין אם הוא טוב או פחות טוב, ונלחמתם על זה. אתם החלוצים של המחנה. כשדיברו במשך הרבה מאוד שנים על אנשים שקופים, לא כולם הבינו שהראשונים בלהיות אנשים שקופים זה הלומי הקרב. אני בוגר מלחמת יום הכיפורים. אם אנחנו היינו מבינים אז את כל הסיוטים, את כל הכעסים, את כל נדודי שינה של החברים שלנו, ואת כל המשפחות שלעיתים התפרקו, המצב היום היה טוב יותר.
אנחנו מחויבים לחוק הזה – כולנו, בכל ממשלה. כי מעכשיו והלאה רק אפשר לטפס בזכויות, במה שהמשפחות צריכות לקבל, במה שאתם צריכים לקבל. רק לטפס. אף אחד לא ייקח את זה אחורה. אנחנו מחויבים לזה. ובשם חברים שלי, שהם הלומי קרב – אני אומר להם: תבואו לכנסת, והם אומרים לי: מאיר, אין לנו כוח; אתם מצאתם את הכוח ובאתם לכאן – גם בשמם ובשם המשפחות שלהם צריך להגיד לכם תודה רבה וחיבוק גדול. תודה על מה שאתם עושים. תודה רבה.
258 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.