תודה, אדוני היושב בראש. האמת, נורא מרגש. אי-אפשר היה לסגור את המושב הזה, את הכנסת הזאת, בלי שהחוק הזה עובר, פשוט אי-אפשר. אנחנו פגשנו את כולכם בוועדות, הנפש שלנו נקשרה בנפשכם, מי יותר מי פחות, אבל כולכם מהממים, כולכם יהלומי קרב, כולכם אחים, אריות. אריות, באמת, אין דברים כאלה. ואני יכולה לומר לכם - -
(מחיאות כפיים)
מגיע להם, מגיע להם. - - לא לכל אחד יש את תעצומות הנפש והכוחות לצאת מהבית ולממש שליחות. שליחות לאלפים, אם לא מאות אלפים, שיושבים בבית וכאלה שאולי אפילו לא יודעים שבעבורם ובשבילם אתם כאן, לא רק בשביל עצמכם.
אני רוצה להזכיר את השם שלכם עוד פעם, כי מגיע לכם: איציק סעידיאן – אתה בלב שלי, אין, אין. יוסי היקר – אתה לוחם, ולוחם בכמה גזרות, בעוד הרבה מאוד דברים. חגי, נדב, מיכה – אם לא, מי? אני מסתכלת, אומרת: מי זה, משה? מיכה, איך אפשר שלא. מיכה, תקשיב, אתה עם העולים מההתחלה. מההתחלה. עלית בעצמך לארץ. בועז, עמי ורעייתך היקרה, אלון, מאיר, דודו נוזיצה – שלא רבים יודעים, הוא היה איתי בתיכון, נשבעת לכם, יפה הבלורית, העיניים התכולות. אמרו לי: יש לך הפתעה. ואני לא הבנתי. ביום הראשון, השני, אומרים לי: פנינה, תשמעי – עושים לי לבבות, ואז אומרים לי: יש לך הפתעה. ולא הבנתי איזו הפתעה. וההפתעה הייתה – קודם כול, הפתעה טובה – שדודו מגיע אליי. הוא הלום קרב, והוא למד איתי בתיכון, ובאמת שלא חשבתי שזה המקום שאני אפגוש אותו. תומר, עידו, שמיר, נתנאל ושי-לי – תודה לכולכם, אתם שניצחתם קרבות בשביל כל עם ישראל, לצערנו התחלתם את הקרב על החיים שלכם. אחרי שירי התותחים נדם, הקולות הפנימיים שלכם משאירים אתכם ערים בלילה, המראות של החברים שלכם שנפלו בקרבות. אנחנו איתכם במאבק הזה על החיים שלכם, אתם לא צריכים להישאר לבד ולא המשפחות שלכם.
ולכן החוק הזה, שבפעם ראשונה אנחנו אומרים – על הדבר הבסיסי נלחמו פה, להכיר בהם קודם כול – הלומי קרב. אתם הלומי קרב. לא רציתם בתואר הזה, לא פיללתם ולא ביקשתם, אבל אנחנו מכירים בכם ולא מכסת"חים את זה ולא מספרים על PTSD כזה או אחר וכל מיני מושגים שלא קיימים.
אני מסיימת. אני רק אומר לכם שאתם כל כך גיבורים. עמדתם לצידי כשהתעקשתי, התעקשתי שיכניסו את ההנגשה השפתית והתרבותית לעולים חדשים, ואני חייבת לספר את זה, אדוני היושב-ראש. הגיעו אליי אימהות שלא יודעות את השפה העברית – מותר לך לתת לי.
מותר לך. אדוני המזכיר, בבקשה. תאמין לי, החברים יאפשרו לי עוד דקה.
הגיעו אליי אימהות - - -
לא, חס וחלילה, אם זה עליהם, הם יורידו אותי מפה.
אז אני אומר, עוד דקה אחת ואני מסיימת.
הגיעו אליי אימהות של עולים חדשים, תקשיבו טוב, שהילדים שלהן, הלומי הקרב, נכנסים לחדר ולא יוצאים, או מסתובבים ברחובות. כשהם מתקשרים בטלפון למשרד הביטחון אין מי שיענה להם בשפה שלהם. אין מי שיעזור להם בכלל להגיש את הטפסים או שיבינו בכלל את הזכויות שלהם. לצערי רק בחודשים האחרונים יותר מחמישה עולים חדשים התאבדו, הלומי קרב שהתאבדו. ולכן היה כל כך משמעותי שנכניס את זה בחוק הזה, ומעכשיו, משרד הביטחון – לא נבוא לקושש או לבקש מכם טובות. חיילים עולים חדשים ובודדים הם חיילים לכל דבר ועניין. תודה שהייתם איתי לצדי בקרב הזה.
ותודה לאופיר כץ – אופיר, בלעדיך זה לא היה עובר. תודה על ההתגייסות, ולשגית, לך, מיכל וולדיגר, ומירב בן ארי ועודד פורר. תודה.
528 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.