אדוני היושב-ראש, השר, חברי הכנסת, אחיי הלוחמים, יחד איתכם, יחד עם רבים כאן באולם, אני חלק ממשפחת הנפגעים – במקרה שלי, נפגע גוף. נפגע נפש הוא הנפגע השקוף. אתם לקחתם אחריות, לקחתם ומימשתם אותה יום אחרי יום, והפכתם מדינה שלמה – נתתם לנו הזדמנות להיות טובים יותר, ראויים יותר, רגישים יותר. הרגישות הזו אינה אבן נגף בדרך להיות לוחמים טובים, מקצועיים, נחושים, אבל היא הכרחית כדי לאפשר לנו להמשיך ולדרוש מעצמנו את הנחישות הזו, את ההתגייסות הזו, שוב ושוב. אנחנו, ששולחים אתכם, אנחנו, שגאים בכם כשמתגייסים, מגיעים לבקו"ם, צריכים להיות איתכם בזמן התוצאות.
חשוב לי לומר, לא מעט פעמים אנחנו שומעים דברים קשים על האוצר, על אגף השיקום, על ארגון נכי צה"ל. זה מותר, לגיטימי. כל הגופים הללו הם שותפים חשובים, מרכזיים, בעלי אחריות, והיום אנחנו מקבעים נרטיב שנותן מקום לפגיעה הנפשית, לנפגעים ולמשפחות, וזה יסתנכרן מול הארגונים החשובים הללו.
הדבר האחרון שחשוב לי לומר לכם: אתם נתתם הזדמנות כאן לבית הזה, לכנסת הזו, המתלהמת, המחולקת, המפולגת – באופן אותנטי, אנחנו לא עושים הצגות, יש פה מתחים גדולים מאוד, אבל נתתם לנו הזדמנות לשתף פעולה בנושא חיוני, אמיתי, אותנטי לא פחות מהמחלוקות, ולהראות לנו, לעצמנו, לכם, לציבור הישראלי, ואתם יודעים מה, גם לאויבים מסביב: דעו לכם שאנחנו מסוגלים לריב היטב, אבל מסוגלים לשלב ידיים, כמו שהוכחנו בבוקר 7 באוקטובר, גם במדים וגם בלי מדים, ואת זה עשינו כאן ואת זה אנחנו נעשה.
זו קריאה ראשונה, נכון?
קריאה ראשונה, ואנחנו נצטרך להמשיך, כמובן. תודה לכל העושים במלאכה, ואני מקווה שנביא אותה לידי גמר. תודה לכם.
244 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.