קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת נכבדים, יהלומי הקרב האהובים שלי, אני כן אקרא, כמו כולם, אני מפחדת לפספס, אבל בכל זאת אני אקריא את השמות: נדב, נתי, שלא נמצא פה אבל נמצא פה ברוחו, מיכה ואיציק היקר, יוסי, גיא, שמעון ושמיר, חגי אביב, רועי, אסף, עומר, דוד, יהודה, בועז ומאיר. באמת כל אחד ואחד מכם אלופים – פשוט אלופים, אין לי מילה, באמת אין לי מילה להגיד. אתם נאבקתם, אתם תמשיכו להיאבק, כי אנחנו רק בתחילת הדרך. התחלנו לעלות, אנחנו עוד לא הגענו לפסגה. ואני אומרת לכם שביחד אנחנו עוד נשים את הדגל ונכבוש את הפסגה. אנחנו עוד רחוקים, יש לנו דרך ארוכה, אבל אני כל כך סומכת עליכם.
ברשותכם, אני אקריא איזה שיר קטן, כי זה מה שמגיע, באמת, מגיע לכם, שום מילה אחרת לא תספיק: יש מי שחזר מן הקרב ויש מי שהקרב חזר איתו. את המדים הוא כבר קיפל, את הנשק הניח, אבל הלילה עדיין אינו מרפא. יש פצעים שאין להם תחבושת, אין להם גבס, אין להם צבע. רק לב שיודע ונפש שנושאת.
אנחנו מריעים ללוחמים כשהם יוצאים אל החזית, אבל המבחן האמיתי שלנו מתחיל דווקא כשהם שבים ממנה. לדעת להמתין, לדעת להכיל, לדעת שלא כל פצע נראה לעין, ושגם שתיקה יכולה להיות זעקה. הלום הקרב אינו חלש, הוא חזק עד כאב, הוא נתן מעצמו יותר מכפי שנפש אנושית יכולה לשאת. והיום, היום תורנו – לא להפנות מבט, לא למהר לשפוט, לא להשאיר איש לבד, לא להשאיר אותו לבד במלחמה שנמשכת בתוכו. כי עם שמקדש את לוחמיו חייב לקדש גם את שיקומם. רק כשנדע לחבק את מי ששב מן הקרב באותה אהבה שבה שלחנו אותו אליו, נוכל באמת לומר שלא השארנו אף אחד מאחור.
אני חייבת לומר לכם שלאורך כל הדרך אמרתם לי שזה לא הכסף, אני מאמינה לכם כל כך. חזרתם ואמרתם לי שזה השיקום, שאתם רוצים לחזור לחיות, שייתנו לכם לחזור לחיות, מיכה עם הכלבים, וכל אחד ואחד מכם עם משהו שבאמת נותן לכם את הדרייב להמשיך ולחיות. אתם צריכים את העזרה הזו. לתת לכם לחזור לחיים, זאת, נראה לי, החובה הכי בסיסית שלנו, ואנחנו מחויבים לכם – מחויבים לכם ומחויבים למשפחות שלכם. לא הזכרתי את הנשים שלכם, וביניהן את נאוה ואת יערית, את נעמה ואת אביה, ואת שירית ואת מיכל ועוד ועוד; את ההורים שלכם ואת כל המשפחה ואת הילדים שעוטפים אתכם. אנחנו חייבים לכם עולם ומלואו.
אני אקרא לזה נכות שקופה, כי לא בהכרח רואים את זה, אבל אני יודעת עד כמה אתם פצועים, עד כמה זה קשה, עד כמה הלילות מסויטים, עד כמה קשה להתרומם בבוקר. אז יש גפיים, יש רגליים, יש ידיים, אבל קשה לקום בבוקר, כי הנפש פצועה, ואני לא אתן לאף אחד, לאף אחד, להניח את זה מאחור.
אני רוצה להודות באמת בענק לאופיר כץ, כי מגיעה לו באמת את כל התודה שבעולם. רק הוא יכול להזיז את כל הדברים האלה, אף אחד לא היה יכול לעשות את הדבר הזה. אני רוצה להודות ליתר חברי הכנסת – פנינה, שהלכה, מירב, שלא נמצאת פה, אבל הם בהחלט פה, עודד פורר, כל חברי הכנסת שהיו חלק מזה. הינה פנינה, שבאה לחבק אתכם; כמובן, לשר סמוטריץ', שבאמת נתן וייתן, בעזרת השם, בנפש חפצה; אני אומרת לינון ולכל אחד ואחד מחברי הכנסת פה שיודע שמגיע לכם, וביחד נמשיך, כי זוהי אך ורק ההתחלה. החוק הזה הוא פסיק קטן לעומת מה שמגיע לכם. תודה רבה.
532 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.