קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. התכנסנו כאן עבור מתווה הפיצויים לעסקים אחרי מלחמת עם כלביא. אני רוצה לומר משהו בכנות: שאני מתביישת. אני מתביישת שעסקים קטנים ועצמאים בישראל נאלצים לכתת רגליהם, להתחנן לפירורים על מה שאמור להיות בטוח שהמדינה צריכה לעשות, שהמדינה צריכה לתת. אני מתביישת שענף התיירות, שנפגע כל כך, ענף המלונאות – מתחננים שיראו אותם כסקטור פרטי עונתי שנפגע. אני מתביישת שהמטפלות והמעונות הפרטיים צריכים שיפסיקו לומר להם שהם עסק, כי הן מטפלות בילדים שלנו ומגיעים להן פיצויים מובחנים, כי 75% מהמעונות לגיל הרך הם פרטיים, ואני איתכן. אני מתביישת שהעובדים והמעסיקים מתחננים שמי שהוציאו למלחמה יזכרו גם לפצות. כל כך בסיסי, ויש מאיפה, רק שהם מעדיפים לבזוז.
אני מתחייבת לנוהל לחיצת חירום שייתן בעת משבר מענה לעסקים ולעצמאים, מתחייבת שנעשה את זה. הגשתי בשבוע שעבר חוק חדש בנושא, משופר. אני מתחייבת לשקם את ענף הגיל הרך, מתחייבת שנראה בתיירות ערך של צמיחה שהמדינה צריכה להשקיע בה. אני מתחייבת שנבנה כאן מדינה סולידרית שבעת משבר תושיט את היד ולא תסגור את ידה. אני מתחייבת לזה, זה השיקום וזאת תהיה תקומתנו.
עכשיו, אני אתחיל במשהו אחר. העבריין שהואשם בסחיטה וחטיפה, רפי קדושים, הגיע היום לוועדה לשלום הילד, ואמר כך: אני מאמין שהנערים שדקרו את הנער ימנו זלקה, זכרו לברכה, כן, שנרצח, לא התכוונו להרוג אותו, רק לדקור אותו. ואללה, משהו חדש. חבורה של נערים התנפלו על בן אדם, דקרו אותו מכל כיוון, פוצצו אותו במכות, השאירו אותו לדמם, אבל הם לא התכוונו שהוא יירצח, רק לדקור אותו – כאיזה אקט מקל. זה טרלול מטורף שהוא הגיע להטיף מה לעשות עם אלימות נוער. האיש שהבן שלו לפני ארבעה חודשים הואשם שהוא חלק מהשחתת הגלידריה אוטלו בהרצליה, עבריין שהבן שלו הואשם בהשחתת גלידרייה בא ללמד על מניעת אלימות נוער וגם מסנגר על נערים שרצחו מלאך, אדם משכמו ומעלה. כשהייתי בשבעה שמעתי את הקהילה מספרת עליו – היית שם גם, יצחק, יחד איתי – שמעתי ונשבר לי הלב. לא התכוונו לרצוח, הוא אומר. לא הבנתי בשם מי הוא שם. זאת בושה שאתם מזמינים כל הזמן עבריינים להטיף לנו. למה הפכתם את השחיתות לדגל? למה הפכתם עבריינות לדגל? לא פלא שנרצחים ברחובות, לא פלא שכך המדינה.
הרצח של ימנו זלקה ודסטאו צ'קול על ידי נערים צריך להיות לא רק נורת אזהרה אלא קריאת השכמה לכולנו לשיקום המדינה – ומה שקרה כאן, והחורבן. ואני אסיים בזה שאי-אפשר להתעלם מכך שמאז תחילת 2026 נרצחו 102 בני אדם בחברה הערבית על ידי ארגוני פשיעה, כמו כלום. אני אומרת לאימהות הערביות: לילדים שלכן מגיע ביטחון, מגיע ביטחון. אתמול נרצח בשפרעם צעיר עם מוגבלות בן 28, אבא שלו נרצח בשנה שעברה. מה נסגר איתנו? מדינה ריבונית. למה החיים נהיו כאן כל כך זולים וכל השאר התייקר, למה? ואני אומרת לכן, אימהות, אם אנחנו לא נדאג לחיים, אם אנחנו לא נדאג לביטחון האישי שמגיע לנו, דבר לא ישתנה. זה עלינו, עלינו לדאוג לקדושת החיים, לתיקון, לריפוי, למיגור הרצח והפשיעה. זאת המשמעות של מדינה ריבונית, של ישראל שבה כל אזרח הוא צלם. אכפת לי שנרצחים בני אדם, אכפת לי שאין ביטחון ברחובות, אכפת לי שהפשע הרים ראשו, ולכם לא אכפת. תפסיקו עם זה, תסתכלו על החיים, תסתכלו על בני אדם, תסתכלו על הדמעות, תסתכלו על החורבן, אנחנו חייבים לשנות את זה. ואנחנו מתחייבים שנעשה את זה, אנחנו נחיה כאן חיים טובים עבור כולנו, זה עלינו.
521 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.