הצעת חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, החלומות באספמיה שהוזכרו כרגע הם של מי שחושב - - -

החלומות באספמיה, הביטוי שהושא כרגע – מי שחולם, ולמעשה מביא סיוט על כולם, הוא מי שטוען שדגלי הסוציאליזם האדומים ודגלי העם הכבוש, הדגל הפלסטיני, לא יונפו. הם כן יונפו. הם ימשיכו להיות מונפים. הם ימשיכו להיות מונפים כל עוד יש דיכוי, כל עוד יש כיבוש, כל עוד יש גזענות, כל עוד יש הדרה וכל עוד יש ניסיון להשתיק את כל מי שמרים קול אחר כנגד ההגמוניה הפשיסטית והגזענית ששולטת בחברה שלנו, בשנים האחרונות במיוחד, ובבית הזה עוד יותר.

אנחנו רואים בשלוש וחצי השנים האחרונות, עוד לפני הטבח הנפשע של 7 באוקטובר ועוד יותר לאחריו, השתוללות רבתי של ארכי-גזענים, של כהנציונליסטים ארורים בבית הזה ומחוצה לו, שכל מה שמעניין אותם זה פולחן הדם והאדמה. זה סגידה למוות, להרס, לחורבן. מה שמעניין אותם זה לא חיים של איש, לא רק של הפלסטינים אלא גם של ישראלים.

מה שמעניין אותם זה לראות כמה שיותר דם נשפך, כי מבחינתם הדם הנשפך הוא השטיח האדום של ביאתו של משיח השקר.

זה מה שהם רוצים, זה מה שהם מטיפים לו, ולמרבה החרפה, יש להם כרגע גם את הכוח לממש את זה במדיניות נפשעת, בין אם היא בעזה, או בגדה המערבית, או בלבנון, או בתוך ישראל עצמה.

ואנחנו נעמוד כאן ובכל מקום אחר, בין אם אלה צעדות האחד במאי, בין אם זה לעמוד לצד העם הפלסטיני הנלחם בגבורה על חירותו כנגד הגזלנים, הפושעים - -

- - הרוצחים בשטחים הכבושים, שחודרים לכפרים פלסטיניים, לקהילות פלסטיניות, גונבים מהם עדרים, מכים בהם, יורים בהם, שורפים את בתיהם - -

- - עוקרים את עציהם. הם נאבקים נגד זה, ואנחנו לצידם. ואני רוצה להגיד פה בצורה הברורה ביותר לעם הפלסטיני הנאבק על חירותו: אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש.

מדינה פלסטינית קום תקום לצידה של מדינת ישראל. בכל השטחים שישראל כבשה בשנת 1967 - -

- - ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירושלים המזרחית, וכל עלובי הנפש שזועקים וצועקים פה, לא יעזור להם, הם יכולים להמשיך לצרוח, כי הרי חוץ מזה הם לא עושים כלום.

הם יכולים להמשיך לברבר, הם יכולים להמשיך לזעוק. לא יעזור להם, ההיסטוריה נגדם. מה שאנחנו שומעים מצרחות האמוק שלהם - -

- - זה את ההיסטריה של הפחד, את החרדה, את הפאניקה מכך שהולכים לזרוק אותם לכל הרוחות.

מזה הם פוחדים, לכן הם צורחים. לכן הם כבר מראש - - -

לכן כבר עכשיו הם מנסים להכין את הקרקע כדי לא לפנות את מקומם. הם כבר עכשיו מכינים את הקרקע לאלימות, כולל רצח פוליטי, כדי לא לקבל את תבוסתם, הכתובה על הקיר - -

- - באותיות ענק. ואני מודיע פה קבל עם ועדה: לא יעזור לכם.

אנחנו נעמוד נגדכם באש ובמים, בכל מה שנדרש, כדי לזרוק אתכם - -

- - למקום שלו אתם ראויים – בית הכלא ופח האשפה של ההיסטוריה.

חברי הכנסת, קיימים רגעים שבהם ההיסטוריה אינה רק זיכרון, אלא מראה מוצבת מול פני ההווה. בחיבור שבין דמותו של הקנאי אלעזר בן דינאי לבין המציאות הפוליטית והביטחונית של ימינו בכלל ובין דמותו לבין השר לביזיון לאומני בפרט, עולה שוב השאלה העתיקה: מהו הקו המפריד בין קנאות דתית לאומית לבין התפרקות הממלכתיות והחוק? יוסף בן מתתיהו בתיאורו המצמרר את ימי שלהי הבית השני כותב: "מאותו זמן נתמלאה יהודה כולה ליסטים". הוא לא דיבר רק על שודדי דרכים, אלא על תופעה העמוקה והמסוכנת בהרבה, עלייתה של הפילוסופיה הרביעית, מה שנקרא, הקנאית, הרצחנית. אלעזר בן דינאי היה נציגה המובהק. הוא לא ראה בעצמו פושע, אלא קנאי המבקש לנקום את דם אחיו ולגרש את הזר. כפי שמלמד אותנו בן מתתיהו, הקנאות של בן דינאי וחבריו לא הביאה לישועה, אלא הפכה את יהודה לזירה של כאוס, שבה הגבול בין הגנה על העם לבין עשיית דין עצמי היטשטש עד שנעלם.

כשאנו מתבוננים היום בשר לביזיון לאומני וברוח שהוא מייצג, קשה שלא לשמוע את הדי התקופה ההיא. בן גביר, כמו הקנאים של אז, פועל מתוך תפיסת עולם שבה הריבונות אינה נמדדת בחוזקם של מוסדות המדינה, אלא בעוצמת הכוח, הנקם והאלימות.

הוא מבקש להחליף את מערכות החוק והסדר הממלכתיות בסדר חדש, המושתת על עליונות הכוח ועל דחיקת המערכות המקצועיות לטובת אידאולוגיה קיצונית צמאת דם.

הסכנה הגדולה בביטוי "נתמלאה יהודה כולה ליסטים" אינה רק האלימות הפיזית, אלא אובדן הסמכות המרכזית. כאשר שר המופקד על הביטחון הלאומי מעודד, במישרין או בעקיפין, ערעור על שרשרת הפיקוד ותפיסה שבה כל דאלים גבר היא המדיניות, המדינה מתחילה לאבד את חוט השדרה שלה. הליסטיות המודרנית אינה מתבטאת רק בפשיעה ברחובות ובקיני הטרור המתנחבלי בגדה המערבית, אלא בפרימת האמנה החברתית והאזרחית האמורה לשלוט בו.

הקנאות של בן דינאי הסתיימה בחורבן המוחלט של ירושלים. הוא וחבריו האמינו שהם מושיעי ישראל, אך בפועל הם היו אלו ששרפו את מחסני המזון והמיטו אסון על עמם. עלינו לזכור: עוצמה לאומית אינה נבנית מתוך פרובוקציות וזלזול בשלטון החוק, אינה נמדדת באלימות ורצחנות גזענית, אלא באחריות ומחויבות לערכים דמוקרטיים, לעקרונות של צדק, שוויון וחירות עמוקים שנוגעים לכולם בלי יוצא מן הכלל, ללא אפליה וגזענות נגד קבוצות לאומיות, אתניות, עדתיות, מגדריות וכן הלאה. אם לא נביס את הקנאות המבקשת להחליף שיח וויכוח בסערת יצרים ואלימות, בצימאון דם ורצח, נמצא את עצמנו שוב ניצבים מול חורבות, תוהים כיצד נתנו להיסטוריה לחזור על עצמה לא כפארסה אלא כטרגדיה.

ולסכם, הצד השני של מטבע הרצחנות הגזענית, ההרס והחורבן הלאומני החשוך והקנאות הדתית, הוא הצד הכלכלי-חברתי. כי לצד אותו צימאון דם, אותו גזל של העם הילידי הפלסטיני וגירושו, הטיהור האתני וכן הלאה, יש גם הפקרה והזנחה פושעת של הציבור בישראל, בעיקר של האוכלוסיות המוחלשות ביותר, וראו דוגמת הפקרת הצפון החרב והדרום. למענם צריך לזרוק את הממשלה הזאת לכל הרוחות.