הצעת חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (סיוע לעסקים ולמוסדות ציבור), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הערב יציינו המוני בית ישראל את ל"ג בעומר. היום הזה מסיים לחלק מהעדות את מנהגי האבלות של ספירת העומר, לא לכולם; חלק ימשיכו עוד שבועות. אז חוץ מלהדליק מדורות יש עוד כמה דברים שנוהגים בימים האלו. לפי המסופר במסורת היהודית ובחז"ל, רבי עקיבא הוציא בימים אלו את כל תלמידיו, 24,000 במספר, מהישיבות. היו לו 24,000 תלמידים – את כולם עד האחרון הוא הוציא להפסיק ללמוד תורה כדי להילחם במרד בר כוכבא, וכולם מתו. אז אפשר לומר שהם מתו בקרבות, אבל חז"ל אומרים שהם מתו במגפה, וגם נותנים לזה הסבר – על מה מתו 24,000 תלמידי רבי עקיבא? על שום שלא נהגו כבוד זה בזה.

ומכאן, אדוני היושב בראש, אנחנו מגיעים מהימים ההם לזמן הזה. בואו נשאל את עצמנו, איך בסימן הכבוד של תלמידי רבי עקיבא נראית ההנהגה היהודית במדינת היהודים? יושרה, חבר הכנסת דוידסון? אפשר לעשות "פחח" במיקרופון? ענווה? כבוד? הממשלה הזו גורמת למחלוקת של קמצא ובר-קמצא להיראות מנומסת. לא מפסיקים לטנף. לא מפסיקים – תסתכלו על עצמכם – לטנף, ללכלך, להשחיר. זו שיטה ודרך. הינה, בשבוע שעבר הודיעו שני ראשי מפלגות על איחוד – בנט ולפיד, רצים ביחד. עכשיו, אפשר לא להסכים, אפשר לא להיות חלק מזה. אפשר לבקר, אפשר גם להציע אלטרנטיבה. אבל מה עשו כל אלה שיהדותם עסקנותם? מה הם עשו? הם קפצו לא לאחל בהצלחה, גם לא לאתגר לגופו של עניין, לא להציע שיפורים ומשהו טוב יותר, אלא מה? לטנף. רעל, השחרות, לשון הרע, דיבה – הכול היה שם. כבוד זה בזה? אפס.

חברים יקרים, במקורותינו נאמר: לא המדרש עיקר, אלא המעשה. לא מספיק לספור ספירת העומר, גם לא לעשות סיום מסכת ולהתחיל את מסכת חולין בימים אלו. גם לא להישמר ממוזיקה או להסתפר. כתוב "רחמנא ליבא בעי" – השם רוצה את הלב. את המדרש אולי מקיימים, אבל מעשה – יש כאלה שייסעו הערב למירון, מחר, בניגוד להנחיות, יעשו מאמץ אדיר להדליק מדורה; אבל להתנהג כמו בני אדם? לנהוג כבוד זה בזה?

אנחנו נציין היום בערב – אתמול היו 32 ימים לספירת העומר, וכאמור, וחלק מאיתנו גם יפסיקו מנהגי אבלות. ומה זה אומר? זה אומר לצאת לדרך אחרת – של תיקון, של בחירות. אז "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"? איך נצא לבחירות? עם מה נבוא לארבע שנים אל הבוחר – עם אחריות? עם עשייה? עם כבוד? או אולי עם ארבע שנים של הסתה? זה יהיה ההישג?

ואני אומר באמת כאן, 24,000 תלמידי רבי עקיבא מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה. בואו נלמד – כן, גם לתקופת בחירות – את הלקח הכי בסיסי של ימי ספירת העומר: בלי כבוד זה לזה, אין לנו קיום, אין לנו זכות קיום בארץ הזו. שספירת העומר לא תהיה זיכרון רק לאבל, אלא גם למציאות הראויה שלנו כאן. תודה.