כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, פעם נוספת אני מוצא את עצמי נוכח איך דורך בג"ץ ברגל גסה על אזרחי מדינת ישראל. אני עומד כאן היום, אדוני היושב-ראש, כדי להציב מראה מול המציאות הבלתי-נתפסת שנוצרת במדינת ישראל. מציאות שבה ההיגיון הבריא נרמס, ועקרונות היסוד של הדמוקרטיה ושל הניהול התקין הפכו למרמס. אנחנו חיים במדינה שבה יש כלל ברזל אחד שכל מנהל זוטר, כל מפקד בצה"ל ואפילו כל בעל עסק מבין: אי-אפשר לתבוע אחריות ממי שאין בידיו הסמכות. זאת אקסיומה. זו אמת פשוטה. ובכל זאת, במדינת ישראל של שנת 2026 האמת הזו מנופצת לרסיסים כמעט מדי יום.
הציבור בישראל, אדוני היושב-ראש, שלח אותנו. אתם, אזרחי ישראל, נתתם בנו אמון, הטלתם על כתפינו את האחריות הכבדה ביותר – הביטחון האישי שלכם. כשיש פיגוע, חלילה, העיניים נשואות אלינו. כשהפשיעה משתוללת ברחובות, אתם דורשים מאיתנו תשובות, ובצדק. אנחנו הכתובת. אנחנו אלה שצריכים לתת את הדין וחשבון.
אבל תגידו לי אתם, אזרחי ישראל, באיזה עולם מתוקן אדם נושא באחריות לתוצאות, אבל ידיו קשורות מלבחור את האנשים שיובילו את המערכה? איך ייתכן שהשר שממונה על המשטרה, האיש שנדרש להוביל מדיניות, להתוות דרך, להילחם בטרור ובפשיעה, מוצא את עצמו מסורס, חסר יכולת להחליט מי יהיו המפקדים שיוציאו את המדיניות הזאת לפועל?
אנחנו עדים היום למחזה אבסורדי: קצינה שחרגה מסמכותה, שפעלה בניגוד לנהלים, בניגוד למצופה מקצין במדים – ובמקום שתיתן את הדין, היא מקבלת פרס. ומי נותן לה את הפרס? ומי מחליט על זה? לא המפקדים שלה, לא השר הממונה עליה, אלא השופטים היושבים במגדל השן, המנותקים מהשטח, המנותקים מהאחריות הציבורית. הם אומרים לו: חתום. הם אומרים לו: אתה חייב. הם הפכו את חתימת ידו של כל אחד מאיתנו, של נבחרי הציבור, לחותמת גומי אוטומטית. הם לא רוצים לקחת את האחריות, אבל את הסמכות הם שומרים לעצמם.
ובכן, אני מודיע לכם מכאן, חבריי חברי הכנסת, המלצתי לשר: לא עוד. לא ייתכן שהשר יעמוד בכיכר העיר ויחטוף את האש על מדיניותו ופעולותיו, בזמן שהסמכות למנות, לקדם ולעצב את שדרת הפיקוד נמצאת בידי משפטנים שלא נבחרו על ידי איש. צבא ללא היררכיה הוא עדר. משטרה שבה השר לא יכול לקבוע מי ראוי לקידום ומי לא, היא משטרה שמאבדת את המצפן שלה. המשוואה מאוד פשוטה והיא חייבת להיות ברורה לכל משפטן ולכל יועץ: אם אתם רוצים שהשר יישא באחריות – תנו לו את הסמכות. אם אתם רוצים שהשר יספק ביטחון – תנו לו לבחור את הקצינים שיילחמו למענו. הגיע הזמן להחזיר את המשילות לנבחרים, את ההיגיון למערכת. הגיע הזמן להפסיק את שלטון הפקידים והיועצים ולהחזיר את ההגה לידי העם ונבחריו.
אבל, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לא באתי הנה רק כדי לזעוק את זעקת ההיגיון שנרמס; לא באתי לכאן כדי להצביע על העוול – באתי הנה כדי להוביל תיקון. תם עידן ההרכנה. תם עידן ההתנצלות. הדרך לתיקון מתחילה בהבנה אחת פשוטה: הכנסת היא הריבון והממשלה היא המבצעת, ולא ייתכן שבמדינה דמוקרטית הפקידות תהיה מעל הנבחרים. איך נתקן? בראש מורם ובחקיקה ברורה. אנחנו נפעל לחוקק כאן בבית הזה חוקים שלא משתמעים לשתי פנים.
אנחנו נחזיר את עקרון הפרדת הרשויות למקומו הטבעי. בית המשפט ישפוט על פי חוק, והממשלה תמשול על פי המנדט שקיבלה מהעם. אזרחי ישראל, זה לא מאבק אישי שלי, זהו המאבק על הקול שלכם בקלפי. תודה, אדוני.
508 מילים של צביקה פוגל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.