תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול הלך לעולמו ידידי וחברי אלי אלאלוף.
אני חוזר, אתמול הלך לעולמו חברי וידידי אלי אלאלוף. היינו ביחד חברי כנסת במפלגת כולנו בכנסת העשרים. כמובן, אלי אלאלוף נולד בפברואר 1945 בפאס במרוקו; עלה, נדמה לי, ב-1967 למדינת ישראל, התקדם, למד באוניברסיטה העברית והגיע למעמד בכיר מאוד; גם כאשר ניהל את קרן רש"י ותרם רבות, והקים ארגונים והקים מפעלי חיים, ועל זה גם קיבל פרס ישראל מטעם מדינת ישראל.
אני הכרתי אדם מאוד צנוע, אדם מוכשר מאוד. כשהוא היה יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות כל דאגתו הייתה לתת שירות, לשרת את העם נאמנה בישראל. אני זוכר שנסעתי איתו יום אחד לבקר בשלושת בתי החולים בנצרת, אדוני היושב-ראש, כי הוא רצה שתושבי נצרת והאזור יקבלו שירות רפואי טוב. שלושת בתי החולים היו בתי חולים פרטיים. מי שמכיר, בית החולים האנגלי, הצרפתי והאיטלקי. והצעתנו הייתה שבית החולים האנגלי יהפוך להיות בית חולים ממשלתי עם מתקנים, עם סיוע ממשלתי, ושאר בתי החולים יהיו שתי שלוחות. אך לצערנו הרב, למרות כל הניסיונות לשכנע את הנהלות בתי החולים לעשות כדברו, למען טובת האזרחים, לא הצלחנו לשכנע, בעיקר את הנהלות בתי החולים הפרטיים.
אלי היה אדם עם לב ענק, לב גדול. הוא אהב את האזרחים, אהב לשרת את כולם, דאג לכל אחד, לקח ללב כאשר לא הצליח לשרת, או כאשר האזרח לא הגיע לכתובת הנכונה כדי לקבל את השירותים שמחייבים כל מדינה מתוקנת לתת לו ולהעניק לו. הוא היה אהוד על כל חברי הבית כאן. העריכו אותו, כיבדו אותו, וכל מי שעבד איתו עד עצם היום הזה זוכר אדם ענק, אדם גדול, אדם ישר, אדם הגון, ישראלי גאה, שאוהב את המדינה ועושה למענה. יהי זכרו ברוך.
265 מילים של אכרם חסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.