קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כמעט בהמשך ישיר לדבריה של קטי שטרית, חברת הכנסת שטרית – לפני כשבועיים בערך היה פה מחזה שבעיניי לפחות מתמצת את כל הסיפור שקורה כרגע בישראל, את כל הסיפור שקורע כרגע את ישראל, את הלב של הפילוג בישראל. עמדו פה ביציע, ממש מעל האולם, שתי קבוצות: קבוצה אחת של הורים שכולים שמתנגדים לוועדת חקירה לאומית רחבה וקבוצה שנייה של הורים שכולים שלא רוצים את המתווה הממלכתי. אחים, אחיות, אבות, אימהות, עמדו כאן, ממש כאן, החזיקו שלטים ואמרו: אנחנו נגד ועדת חקירה ממלכתית.
מה שמעניין זה מה שקרה מתחת, בין הקואליציה לאופוזיציה. עומדים חברי הכנסת של האופוזיציה וקורעים את הרצון של כל ההורים שעמדו פה. הם היו פה, הם אשכרה היו פה, עמדו פה עם דופק, עם פנים, עם גוף, עם לב שבור, עם ילד שנמצא כרגע בקבר כי הוא נלחם למען מדינת ישראל, עם התשלום שאין גדול וקדוש ממנו, של בן משפחה ששילם בחייו. עמדו פה ואמרו: אנחנו רוצים ועדת חקירה חצי-חצי. אנחנו לא רוצים ועדת חקירה ממלכתית, כי אנחנו לא מאמינים לשמאל, כי אנחנו לא מאמינים ליצחק עמית.
יושבים פה חברי הכנסת של הקואליציה ומרכינים ראש מול השכול של כל ההורים שעמדו פה והתנגדו למתווה שלנו. לעומתם, עמדו פה כל חברי האופוזיציה כשהורים שכולים עומדים פה למעלה ומול הפרצוף שלהם קרעו, ככה: זה מה שאנחנו חושבים עליכם. זה מה שאנחנו חושבים על השכול שלכם.
זה מה שאנחנו חושבים על הכאב שלכם. זה מה שאנחנו חושבים על הרצון שלכם. כאילו הם לא קיימים, כאילו הם לא קיימים וזה בדיוק העניין.
זה שאתה עמדת פה – זה שאני מדברת על הורים שכולים עכשיו, על הורים שכולים.
אתה רוצה לבזות אותם כמו שביזית את המשטרה?
המשטרה חלאות, מר דוידסון? המשטרה חלאות?
אני עומדת פה, קול בודד אחד למען הורים שכולים, אבל גם את זה אתה לא נותן.
כי הם לא ההורים השכולים מהצד הנכון. תתבייש, תתבייש.
אני מדברת פה על הורים שכולים שכשהם מתקשרים לטלוויזיה, באים ומדברים איתם עורכים, והעורכים שואלים אותם - - -
מר דוידסון, אני אהיה היחידה שתדבר בעד ההורים השכולים, ואתה לא תלך נגד ההורים השכולים האלה.
הינה, תראו. הינה, תראו. עוד פעם, עוד פעם. הוא מפריע לי, אני רוצה הארכה, אני רוצה הארכה. אני רוצה הארכה, הוא מפריע לי לדבר.
אני רוצה הארכה. אני רוצה לדבר.
אם אתה יכול לקרוע פתק מול הורים שכולים ולזלזל בהם, אם אתה יכול לקרוע, אז גם אני יכולה לקרוע.
אף אחד לא מקשיב להורים השכולים האלה. אף אחד.
אתה יודע מה קורה להורים השכולים האלה, כשמתקשר אליהם עורך מ-12 ושואל אותם: אתם רוצים להתראיין? כן. האם אתם בעד ועדת חקירה ממלכתית? לא. ובאותו רגע מנתקים להם את הטלפון.
באותו רגע מנתקים להם את הטלפון. אז כן, אני אדבר בעד ההורים האלה, כי הם לא אוויר.
למשפט סיום אני אומר ככה: חבר הכנסת הזה שחושב שהמשטרה, שהגנה על ישראל, היא חלאות - -
- - והלך עם חולצה למשטרה, שהגנה ב-7 באוקטובר על האזרחים, קורא להם חלאות - -
- - גם לא מוכן לשמוע מישהו שמדבר על ההורים השכולים בצד הימין. כי השכול רק שלך, לא של אף אחד אחר.
507 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.