הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחרי מופע לוליינות, ואיך הכול פה תותים במדינת ישראל, בוא נצלול קצת למה שקורה באמת. מעניין אם אדוני ראש הממשלה מצליח לקרוא קצת כתבות ובאמת מבין מה קורה במדינה. אז מנתונים שפורסמו בידיעות אחרונות, ב-ynet, אדוני הנכבד, נתונים שמטלטלים כל הורה, כל מחנך וכל מי שאכפת לו מהדור הבא: בשנתיים האחרונות, עלייה של 60% במספר הילדים ובני הנוער שמגיעים למיון בגלל מצוקה נפשית וסיכון אובדני. בשנה אחת בלבד כמעט 1,000 פניות. על זה לא מספרים. אלה גם לא מספרים – אלה ילדים.

מאחורי כל נתון כזה עומד ילד או ילדה שנשבר להם משהו בפנים, ולעיתים בלי שאף מבוגר סביבם יבחין בזמן. ילדים שנראים בסדר, מחייכים בבית הספר, מתפקדים לכאורה, אבל בפנים קורסים. הרופאים והרופאות, אנשי המקצוע בשטח, אומרים זאת בצורה מאוד ברורה: העומס הרגשי כבד יותר, המקרים מורכבים יותר והמצוקה עמוקה יותר. וכשילדים מגיעים למיון במצבים כאלה, זה כבר שלב מאוחר, מאוחר מדי.

וכאן אני שואלת בכאב: איפה המדינה הייתה לפני כן? איפה המדינה עכשיו? איך ייתכן שב-2025 הורים נאלצים לגלות על המצוקה של הילד שלהם רק כשהוא מגיע למלר"ד? איך ייתכן שמערכות החינוך, הרווחה והבריאות עדיין לא מחוברות באמת כשמדובר בנפש של ילדים? זה לא כישלון של משפחות, זה לא כישלון של ילדים – זה כישלון מערכתי.

אנחנו חייבים כיוון אחר – איתור מוקדם לא כסיסמה, אלא כמדיניות. חיזוק שירותי בריאות הנפש בקהילה עם תקנים, תקציבים ונגישות אמיתית. ליווי להורים, הכשרה למחנכים וזמינות טיפולית שלא נמדדת ברשימות המתנה של חודשים, ובעיקר שינוי תפיסה. מצוקה נפשית של ילדים היא לא בעיה פרטית – היא אחריות לאומית.

אני אומרת כאן, אדוני היושב-ראש: אם ילד משדר ייאוש, אסור להשתיק. אם יש ספק – אין ספק. שואלים, מקשיבים ופונים לעזרה. הכנסת הזו חייבת להיות הקול של הילדים שאין להם קול. לא מחר, לא בוועדה הבאה – עכשיו. תודה.