אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על יונתן בן חמו, חייל, לוחם בהנדסה קרבית, שנפצע במלחמה ואיבד את רגלו. נפגשתי איתו בסוף השבוע שעבר, והוא סיפר לי על מסע השיקום שלו, על הדרך, על הכאבים, על הצורך בהתאמת פרוטזה. הוא טס לארצות הברית, כי לא היה לו כל כך מענה כאן.
ואחרי שהוא עבר שיקום מאוד ארוך וטיפול, למד ללכת מחדש, הוא החליט שהוא עוזר לחברים שלו שנפצעו, אלה ששכבו לידו בבית חולים, מיטה לידו. הוא יצא לארצות הברית לגיוס משאבים כדי לדאוג לכל החברים שישבו איתו, שכבו בשיקום בבית החולים. ובחודשים האחרונים הוא הטיס מספר גדול של לוחמים לארצות הברית, הוא עבר איתם תהליך התאמה, ובתרומות הם קיבלו גם פרוטזות מתקדמות – חשוב לסבר את האוזן, עלות של פרוטזה מתקדמת זה 700,000 שקל.
ותוך כדי תנועה הוא הבין שהוא לא יכול להטיס כל פעם, כי זה עולה הרבה מאוד כסף, והתורמים – לאט-לאט הגיוס מצטמצם, אז הוא הקים יחידה בארץ. אבל לפני זה הוא טס לארצות הברית, הוא למד במכון מקצועי לייצור פרוטזות, הוא רכש מכונות, מדפסות תלת-ממד, הוא הביא חומרי גלם מיוחדים מארצות הברית כדי שהוא יוכל לבצע ולהקים את הפרוטזה הכי טובה לחברים שלו. בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת הזו, תהליך שהיה לוקח שלושה שבועות לוקח יום אחד מהרגע שהוא סורק את הרגל עד שהוא מדפיס את הפרוטזה.
וזה מדהים, כי אמרתי ליונתן – פעם שנייה שאני פוגש אותו – אמרתי לו שהמפגש איתו נותן תקווה, כי אין לו תלונות; הוא לא מאשים את המדינה, הוא לא דורש מהמדינה. הוא בא ואומר: אני צריך לדאוג לאחיי הלוחמים, אלה שנפצעו איתי, אלה שנלחמו איתי. אני דואג להם. והוא עשה את זה. כשאנחנו מחפשים טיפה נקודה של אור, ככה טיפה לנשמה, אנחנו צריכים לראות בחוץ את הלוחמים ואת הלוחמות, אלה שנלחמו ואלה שנלחמים עכשיו בשיקום. אז הוא אמר לי: תקשיב, בוא ניסע לבתי החולים.
תחילת המלחמה, אמצע המלחמה, אתם, חברי הכנסת, שרים, באתם, הצטלמתם. עדיין יש לא מעט פצועים בבתי החולים; בואו נלך לבקר אותם. אז אנחנו נלך לבקר אותם, וממליץ לחברי הכנסת שנמצאים כאן: המלחמה לא נגמרה עבור כולם. יש עדיין פצועים ופצועות שישמחו שנבקר אותם גם בלי המצלמות. תודה רבה.
342 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.