קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, יש לי שאלה עבורכם. תגידו, איך אומרים "כן, המפקד" בתאילנדית, או "כן, המפקד" באריתריאית? מישהו כאן יודע? עוד רק בשבוע שעבר אנחנו נחשפנו לעוד רעיון יצירתי של הממשלה להתמודדות עם המחסור החמור בחיילים. לא רעיון על גיוס שוויוני, לא הפסקת ההשתמטות, לא דרישה ממי שזאת המדינה שלו לקחת אחריות. לא, לא. במקום זה, מערכת הביטחון מבקשת לגייס כ-3,000 ילדי עובדים זרים. כאלה שבאו לכאן כדי לעבוד, אדוני היושב-ראש, לא כדי להקים מדינה, לא להגן עליה, ובטח שלא לשלם את מחיר הדמים שלה.
כלומר, המדינה בעצם באה ואומרת דבר שהוא פשוט: מי שזו המדינה שלו, מי שנהנה מהתקציבים והקצבאות, ההנחות והפטורים, מי שמחזיק את הקואליציה הזו בחיים – הוא פטור, הוא פטור; ומי שבכלל לא אזרח, לא יהודי, לא חלק מהחוזה הלאומי – הוא יישלח כדי להשלים את החסר. זו לא מדיניות ביטחונית, זו הפרטת סיכון, זו הפרטה של הדם, זו הפרטת מגש הכסף שעליו קמה מדינת ישראל. פתאום חוק השבות כבר לא חשוב, הוא כבר לא קדוש. פתאום לא חשוב מי זה יהודי. ופתאום הזהות, הברית, הסולידריות – הכול מתגמש. העיקר שלא ייגעו בהשתמטות החרדית, העיקר – כדי לשמור על הקואליציה. במקום לומר לצעיר החרדי שזו גם המדינה שלו, שהוא חייב להגן עליה כמו כולם, הממשלה אומרת לו: אתה פטור.
וזה לא רק עוול מוסרי, אדוני היושב-ראש, זאת קריסה של הרעיון הציוני. מדינה יהודית שקמה כדי להגן על יהודים מבקשת מאחרים למות במקומם. ככה נראית מדינה שהשרים אצלה משווים טלאי צהוב לגיוס עבור הגנה על המולדת; ככה נראית הנהגה שמעדיפה לקנות שקט פוליטי במחיר של חיי אדם; וככה נראית חברה שבה מי שנותן הכול פשוט נותן יותר, ומי שלא נותן כלום מקבל פטור בחוק.
במקום לבנות צבא חזק על בסיס שותפות גורל, הממשלה בונה טלאי על טלאי, פתרונות עקומים לבעיה שהיא מסרבת לגעת בשורשה. וככל שהשקר נמשך, כך גם המחיר עולה – בדם, בכלכלה ובאמון הציבור במדינה עצמה. וזה לא גיוס, זה לא ביטחון, זאת פשוט בושה לאומית.
בקרוב אנחנו נחליף אתכם, ואנחנו נחזיר את הציונות לציונים, ואנחנו נחזיר את ציון למשרתים ולתורמים. תודה רבה.
331 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.