קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, שמעת, כבוד היושב-ראש, איזה יופי? יש לנו ועדת טיוח. הממשלה הנהדרת הזו עשתה לעצמה ועדה. אני עולה לכאן היום בזעם, זעם של תושבת שדרות, זעם של אימא וזעם של אזרחית וסבתא, שמבקשים ממנה שוב להסתכל הצידה. זעם של עוד ועדת טיוח, עוד חומת אטימות, עוד מנגנון שנועד להסתיר, לא לחשוף – כן, זו לא ועדת חקירה ממלכתית, זו לא ועדה עצמאית, לא ועדה עם שיניים, לא ועדה שבאה להגיד את האמת. זאת ועדה שמגיעה רק לדבר אחד, אזרחי מדינת ישראל – להגן על מי שהיה ב-7 באוקטובר ולא עשה את חובתו.
ואני אומרת את זה כאן מעל הדוכן הזה בלי לפחד ובלי להתנצל: אזרחי ישראל לא צריכים ועדת טיוח, הם צריכים אמת. אנחנו יודעים מעט, אבל מה שאנחנו יודעים מספיק כדי לא לישון בלילה. היום כל ישראלי יודע חלק מהתמונה. לא הכול, כי את הכול מסתירים. אבל מה שיצא החוצה, חלקים שנפלו במקרה, עדויות של אנשים שפשוט סירבו לשתוק, זה כבר מספיק להבין שהאסון של 7 באוקטובר לא היה כשל, הוא היה קריסה מערכתית מוחלטת. מודיעין שהתריע ונזרק לפח, תצפיתניות שצעקו וזעקו, ואיימו עליהן שישפטו אותן, מערכות מושבתות, אמצעים שלא הופעלו, התרעות שלא הועברו לחטיבות השטח, מסיבה של אלפי צעירים שלא עודכנה, יישובים שנעזבו לשעות, משפחות שנשחטו בזמן שהמדינה נראתה – ואני אומרת את זה במפורש – כאילו היא לא קיימת. ואם זה מה שדלף, אם זה מה שמותר לנו לדעת, אז מה עוד קבור במגירות, מוסתר מהציבור, מוחזק מאחורי דלתות נעולות?
ומה עושה הממשלה היום, בעצם אמש? מקימה ועדה לעצמה, עם תנאים שהיא קובעת לעצמה, ועדה שלא תחקור את ראש הממשלה, ועדה שלא תחקור את שר הביטחון, ועדה שלא תחקור שר או את הקבינט, את מי שקיבל את ההחלטות הגורליות. ועדה שאסור לה לגעת במוקד אמיתי של הכישלון זו ועדה שמוקמת כמו שאדם מניח פלסטר על שבר פתוח; ועדה שנוצרה לייצר כותרת, לא תשובה; ועדה שמטרתה לשכנע אותנו שנעשה משהו בזמן שלא נעשה שום דבר. ואני אגיד לכם את זה בפשטות: ממשלה שמפחדת מוועדת חקירה ממלכתית מפחדת מהאמת.
אני מדברת כאן היום לא רק כחברת כנסת, אני מדברת כאימא, כסבתא. הילדה שלי, הנכדים שלי, הם צריכים לחזור בעוד שנה, אמורים לחזור לכפר עזה, ליישובים שבדרך כלל אפילו לא מגיעים לחמש שורות בחדשות. ואני שואלת את השאלה שכל הורה בעוטף שואל: מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? מי מבטיח שההתרעה לא תוחזר שוב – ששוב "את מדמיינת"? מי מבטיח שהמערכות שמושבתות יהיו פעילות? מי מבטיח שלא נשמע שוב על טנקים שלא יוצאים, על מסוקים שלא ממריאים, על גבולות פרוצים? איך אפשר לשלוח את הילדים לבית הספר כשאין לנו אפילו דוח אמיתי מה קרה שם? איך אפשר להגיד "יהיה בסדר" כשהמדינה עצמה מסרבת להגיד לנו מה היה? הרי אנחנו ההורים שמניחים את הראש בלילה ולא יודעים אם יישובנו בטוח. אנחנו הסבים והסבתות שמחפשים תשובה לנכדות ששואלות: סבתא, זה יכול לקרות שוב? ואין לי מה לומר לה, כי הממשלה הזו מסרבת לענות, מסרבת לתת לנו דין וחשבון, מסרבת אפילו להסתכל על עצמה.
עם ישראל חייב ועדת חקירה ממלכתית, לא לוקסוס, לא נקמה, אלא ביטחון. ועדת חקירה ממלכתית היא לא פוליטיקה, היא לא ויכוח והיא לא עוד כלי של אופוזיציה מול קואליציה. ועדת חקירה ממלכתית היא הנשימה הראשונה של מדינת ישראל – לשרוד, כי הדרך היחידה לשחזר את האמון, הדרך היחידה שבאמת תוכל לומר לנו את האמת: מי קיבל החלטות? מי התעלם? מי ישן בעמידה? מי צריך ללכת? ועדה כזו מגינה על ילדיי, על נכדיי, על כל אזרח שחי כאן. ואני אומרת לכם, אם יש מישהו בקומה הזו שמפחד מוועדה כזו, אז אולי יש לו סיבה לפחד. אני לא אאפשר שיסתמו לנו את הפה, אני לא אקבל ממשלה שנכשלת ואז עוד מקימה לעצמה ועדת מחמאות, אני לא אקבל מדינה שבה אזרחים יודעים יותר מתוקפי מידע שנועדו לשמור עליהם, אני לא אקבל מציאות שבה כל הורה בעוטף חי בחשש, רק כי זה לא נוח למישהו שהאמת תצא לאור.
היום אני אומרת מכאן בקול ברור, גבוה, עם כל הכאב וכל העוצמה: לא עוד ועדות טיוח, לא עוד בריחה מאחריות, לא עוד שקרים עטופים בנייר צלופן. עם ישראל דורש אמת, ואני איתם.
ולא משנה כמה ינסו להסתיר את האמת, האמת תגיע כי אנחנו לא נשתוק, אנחנו לא נוותר ואנחנו לא נרפה. זו החובה שלנו, לא לחכות לדוח שיהיה נוח לממשלה, אלא לדוח שיהיה בטוח לעם ישראל. ואני קוראת מכאן לאזרחי מדינת ישראל – בשם היישובים, בשם מי שחי פה: תקומו, תדרשו, בשם המדינה הזו, לא לפוליטיקאים. אתם האנשים, אתם ראויים לדעת את האמת, ומותר לנו לחיות בביטחון ולהבין מה קרה באותו יום נורא. תודה, אדוני.
729 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.