קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. כולם זוכרים איפה הם היו ב-7 באוקטובר. כולנו זוכרים את המראות, את הטלוויזיה, את הבלבול, את הדאגה. את התמונות הבלתי-נתפסות של שירי והילדים מובלים, את התחושה שלא יכול להיות שזה באמת קורה, לא באמת חוטפים אזרחים, אנחנו לא באמת בכזה אסון נורא. שמועות סותרות – יש מסיבה, אין מסיבה, טבחו שם, לא טבחו שם, בסיסים צבאיים –המון בלבול.
כולם זוכרים איפה הם היו ב-7 באוקטובר, אבל אני לא אשכח לעולם איך הרגשתי ב-8 באוקטובר. ב-8 באוקטובר אני ועוד הורים אחרים, בפעם הראשונה, נפגשנו עם פחד ועם חרדה קיומית אמיתית. חרדה שנובעת מבפנים, מהפחד שתכף הולכים לדפוק לך מחבלים בחלון של הבית, להיכנס ולשחוט לך את המשפחה מול העיניים; חרדה קיומית אמיתית שליוותה את כל אזרחי מדינת ישראל, לא משנה איפה אתה גר, אם אתה גר בירושלים, בעוטף, בצפון, בתל אביב, ברמת השרון. ויש עוד דבר שאני לא אשכח בחיים – שאף אחד לא יצא להרגיע אותנו, לא ראש הממשלה, בטח שלא אף אחד מהשרים הליצנים שלו, אף דמות, אף אחד. תחושת נטישה לא רק בעוטף, תחושת הנטישה של כל אזרחי ישראל, עם פחד קיומי. אף אחד לא יצא להרגיע. אף לא אחד יצא להסביר. ימי המלחמה המשיכו, ואני לא אשכח ששבועיים אחר כך בערך ביקרתי בעוטף בבארי, בכפר עזה, וראיתי את המראות הקשים, והרחתי את הריחות שלא חשבתי שאני אצליח אי פעם להריח מעבר לדפי ההיסטוריה. אבל הרחתי, אני ועוד רבים. את הנעליים שסיירתי בהן זרקתי, לא יכולתי לחזור איתן הביתה. ובדרך חזרה מהעוטף, אני לא אשכח שהשאלה שהמשיכה להדהד לי בראש היא איך לעזאזל זה קרה לנו. איך זה קרה לנו? למה זה קרה לנו? איך אפשרנו שדבר כזה יקרה? איך אין צבא, אין משטרה, אין מנהיגות? איפה כולם, לאן כולם נעלמו? התחושה הזאת של ההפקרות, של הפחד, של הזעזוע.
המלחמה המשיכה. כל יום הותר לפרסום, הבן של זה נפל, הבן של ההוא נפל. אני לא אשכח שהלכתי לניחום אבלים, באיזשהו שלב עצרתי את האוטו, הלכתי ברגל. לא הייתי צריכה לנסוע לניחום אבלים, הלכתי ברגל, ניחמתי מדלת לדלת. אלה סצנות שלקוחות מסרט אימה. וכל הדרך אני חושבת: איך לעזאזל זה קרה לנו? וחלפו שנתיים, ואין תשובה לשאלה הזו. אף אחד לא נותן לנו תשובות. מה נראה לכם, שזה הכן ביבי לא ביבי? אתם השתגעתם? איך לעזאזל זה קרה לנו? למה שנתיים אחר כך אין לנו תשובות? אלוהים יודע מה גרסו בזמן הזה, העלימו בזמן הזה, גם הזיכרון הטבעי, כלום.
ועומד פה ראש ממשלה שמבסוט, שמצליח לייצר נרטיב. שנתיים הוא מושך ומורח את ועדת החקירה הממלכתית, מורח, לא נותן לזה לקרות. פה יש את המלחמה, עכשיו אנחנו נלחמים, אחר כך נחקור – כל פעם מריחה, שנתיים של מריחה. ועכשיו, אחרי שנתיים, הוא מבסוט, הוא הצליח להשחיל נרטיב. זה הכול קמפיין. חבר'ה, אנחנו חיים בקמפיין. מה הקמפיין? ועדת חקירה ממשלתית. אני אחקור את עצמי, הממשלה שלי תחקור את עצמה, וכולנו נהיה מבסוטים. האמת לעולם לא תצא לאור. אגב, אני אחדש לכם: גם אם היא לא קשורה אליו, הוא בוודאות אשם. למה הוא אשם? היה ראש ממשלה. גם אם הוא קם כמו רמבו ב-7 באוקטובר ב-06:00 ורץ יחף לתוך העוטף, הוא עדיין אשם, סבבה? בואו נתקדם מהאירוע.
שנתיים אחר כך, וראש הממשלה עומד מבסוט. עומד פה שבוע שעבר בנאום, מבסוט. מולו פה, פה במליאה, עומדות משפחות שכולות, משהו כמו עשר או 15, נגד ועדת חקירה ממשלתית ובעד ועדת חקירה ממלכתית. עמדו כאן איזה חמש משפחות, חמש משפחות או חמישה אנשים של משפחות שכולות שבעד ועדת חקירה ממשלתית. והם מתחילים לריב אחד עם השני. והם צועקים וחלק עומדים עם הגב אליו, וחלק מוחאים כפיים, והוא עומד מבסוט, ראש ממשלת פוליטיקת הקולוסאום המודרנית. מבסוט. העם קורע את עצמו בפניו, עומד ראש ממשלה שאתם קוראים לו – אלוהים יודע למה – מנהיג, אז המנהיג שלכם עומד מול המשפחות השכולות.
איפה חברי הכנסת של הקואליציה? נעלמו. הוא עומד כאן, הם קורעים אחד את השני, והוא מבסוט, הוא קיבל נרטיב. בין שיחקרו אותו ויגלו את האמת, לבין ועדת טיוח, הכול קמפיין בשבילו. המוות הוא קמפיין בשבילו, אנחנו קמפיין בשבילו, החיים שלנו הם קמפיין בשבילו, החרדה הקיומית שהייתה לנו ב-7 וב-8 באוקטובר ובשבועות שאחר כך, הכול זה משחק. הכול זה קמפיין, הכול משרת.
אותו ראש ממשלה שפוחד מלחקור, כאילו לא מהלשכה שלו הקרובים אליו ביותר קיבלו כסף ממדינת אויב והודו שהם קיבלו כסף ממדינת אויב תוך כדי מלחמה. על זה לא צריך ועדת חקירה, הם הודו. אותו ראש ממשלה שהבן הצייצן שלו קיבל דף מסרים מאבא שלו, טס למיאמי, ברח למיאמי והמשיך לקבע את הנרטיב הזה כדי לשסות אנשים אחד בשני, כדי ששנתיים אחר כך יעמדו משפחות שכולות מול ראש הממשלה, ישחטו אחד את השני, והוא יהיה מבסוט כי הוא קיבע נרטיב, כי הוא עושה קמפיין. אז אני רק אגיד, ואני אסיים בזה: אין צדק בלי אמת, ובלי אמת אין עתיד. ואנחנו נדאג שתקום כאן ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הכול, והאמת תתגלה, ויהיה פה צדק, ואנחנו נדאג לכך שיהיה לנו פה עתיד. תודה רבה.
783 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.