קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הוא היום ה-486 למלחמה. 486 ימים מאז שחיינו כאן פשוט התהפכו, ימים של כאב בלתי נתפס למשפחות, של המתנה מורטת עצבים, של מדינה שלמה שלא יכולה להשלים עם המציאות שבה אזרחיה עדיין מוחזקים באפלה, על סף מוות, רחוק מהבית. ובתוך המציאות הבלתי-נסבלת הזו, הבוקר בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, בדיון מהיר שיזם חברי חבר הכנסת יואב סגלוביץ' בנושא היערכות המדינה להגירה שלילית והשלכותיה – דיון שרק שמו מטריד ביותר – שמעתי אישה צעירה, ישראלית שגדלה כאן, שירתה כאן בצבא כקצינה. בחורה שלמדה לימודים אקדמיים בחו"ל, אוהבת את הארץ, אבל שוקלת לא לחזור לכאן עם ילדיה. ואני שואלת את עצמי איך הגענו למצב שבו ישראליות וישראלים בני הארץ הזו מהססים אם יש להם כאן עתיד? איך קרה שהביטחון האישי הפך לחלום רחוק ולא למציאות יום-יומית? מדינת ישראל קמה מתוך חזון של ביטחון, של עצמאות, של קיום חופשי בארצנו. אתם יודעים, אני נזכרת בהיסטוריה שלנו, כאשר המדיניות של ממלכות אשור ובבל הייתה להגלות את האוכלוסיות. כל האליטה והמשפחות החזקות והמלומדות הועברו רחוק מארץ ישראל, ונשארו כאן אלה שלא היה להם חזון ולא היו להם שום שאיפות, היו מוכנים לחיות תחת השלטון הזר ולקבל נדבות. אני לא רוצה ארץ ישראל כזאת. דור שלם מרגיש שאין לו כאן אופק. משפחות צעירות חוששות להביא ילדים לעולם הזה. אנחנו מקבלים סבבי אלימות כגזרת גורל במקום לדרוש פתרון אמיתי לטווח ארוך. אנחנו זקוקים למנהיגות אמיצה; מנהיגות שלא רק מגיבה אלא מובילה, כמו ב"עלות השחר"; מנהיגות שרואה את טובת הדור הבא ודואגת לו; ממשלה שלא תתעלם מהחששות של אזרחי המדינה אלא תעשה הכול כדי להחזיר להם את האמונה בעתיד כאן. כי הביטחון האישי אינו פריבילגיה, הוא זכות בסיסית.
ואני קוראת לממשלת ישראל, תתעסקו בדברים שחשובים באמת. תשנו את סדרי העדיפויות. אנחנו לא נוותר על הבית שלנו, לא נוותר על הזכות של הילדים שלנו לגדול כאן בלי פחד. כי אין לנו ארץ אחרת, ואסור שתהיה לנו מחשבה אחרת.
304 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.