קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת. הגענו למצב, היושב-ראש, שעולים לדוכן חברי הכנסת, בעיקר חברי הכנסת מהחברה הערבית, ומתריעים, מאיימים, שאם לא תעצרו את הפשיעה אז היא תזלוג לחברה היהודית. הם רוצים להפחיד את היהודים בזאת: שאם לא תטפלו בפשיעה, אז יום אחד זה יגיע גם אליכם.
ואני אומר לאלה: אל דאגה, היהודים ידעו לטפל בפשיעה כשהיא הגיעה אליהם, ועשו את זה בהצלחה. אבל הם לא יודעים לטפל בפשיעה כאשר הקורבנות הם ערבים. וגם אני מאלה שכבר מתביישים לדבר בשפת המספרים: הגענו למספר כך ולמספר כך. זה אפילו מזעזע. אילו הייתה לנו ממשלה שאכפת לה מזה, שבאמת מעניין אותה חיי אדם, בעיקר חיי אדם של אזרחים ערבים, היא הייתה ממנה שר שבאמת יטפל בסוגיה באופן מסור, באופן מקצועי, ולא ראש ממשלה שיפקיד את התפקיד בידיו של אדם שיחד עם התפקיד המקורי שלו יש בידיו חמישה תיקים או ארבעה תיקים. מאז שהוא קיבל את מילוי המקום על התפקיד, הוא לא בארץ. אני לא שמעתי ממנו מילה, משפט, על מה שמתרחש בתוך הארץ בתחום הפשיעה.
משחק המספרים הזה, זה משחק שמתחיל להיות משחק מזעזע. קודם כול זה צריך לעניין את המדינה, כי המדינה אמונה על ביטחונם האישי של אזרחיה, אלא אם כן המדינה תכריז ברבים שהאזרחים הערבים הם לא אזרחיה. אין בעיה, אבל שיגידו את זה. אז אנחנו נדע שאנחנו צריכים להסתדר, כי אנחנו לא אזרחיה של המדינה. אבל הם גם לא אומרים את זה, גם לא מטפלים בפשיעה, וגם מאפשרים זליגת נשק בכמויות מזעזעות לידיים של הצעירים הערבים, ואנחנו צריכים להתנהג כמו ילדים טובים.
242 מילים של ווליד טאהא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.