קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, 458 ימים מאז שהמלחמה הזאת פרצה. האמת היא שאחרי שצפיתי בסרטון של לירי אלבג – ואני מודה שצפיתי, כי אני חושבת שזו אחריותי כחברת כנסת, בטח כיו"רית השדולה למען החטופים, לצפות ולהבין את מה שניתן מהסרטון הזה – באמת חשבתי שאני אבוא לפה היום, יום שני, יום שכולם נמצאים פה, וכולנו, מה שנקרא, נרכין ראשנו בפני משפחות החטופים, עם מה שהם עוברים, עם הגיהינום עלי אדמות הזה, והרגעים האלה שההורים שלה ושתי האחיות שלה ואח שלה נאלצו לצפות בבת שלהם, באחותם, במצב הנוראי הזה.
והיום בבוקר, כשעינב צנגאוקר הגיעה לכאן ואסרו את כניסתה לכנסת, אני באמת אומרת לכם, אני התביישתי. התביישתי, כי בסוף כנסת ישראל – –
– – היא הבית של העם. היא לא שייכת לנו. היא לא שייכת בוודאי שלא לחברי הכנסת או לשרים או לראש הממשלה. היא לא שייכת לאף אחד, היא שייכת לעם ישראל. אנחנו כולנו זמניים וחולפים פה, אבל היא תמיד תישאר של העם.
ועצם העובדה שאסרו עליה את הכניסה, אימא של חטוף, לא נתנו לה להיכנס, בעוד הכניסו לפה היום עבריינית מורשעת שיצאה מהכלא, והיא יכולה להיכנס לפה ולשבת בוועדות לדבר – ואימא של חטוף לא. איפה נשמע כזה דבר? אני התביישתי. התביישתי. עמדנו שם, אני לפחות הייתי שם שלוש שעות בחוץ. לא יכולתי לעזוב אותה. היא אומרת לי: גליוטינה מונחת על הצוואר של הבן שלי. אתם מצפים שאני אפקיר אותו? אתם מצפים שאני אקריב אותו? שאני אגיד: בסדר גמור, אז תשאירו אותו שם?
דמיינו לעצמכם לקום בבוקר, לראות את הפרסומים של הרשימה – לא משנה אם זה נכון, לא נכון, מטעם מי הרשימה – בסוף זאת טלטלה אדירה עבור משפחות החטופים. והיא רואה את הרשימה הזאת, והילד שלה לא שם. הוא לא שם. והיא באה לפה לזעוק את הזעקה של הבן שלה. ואני שומעת אותה אומרת לאנשי המשמר: אני ילדתי אותו. אני החזקתי אותו בבטן שלי. אני זוכרת איך סבתא-רבתא שלו יילדה אותו. זה הילד שלי, זה החיים שלי. ולא נותנים לה להיכנס. ואתם יודעים מה? לא משנה, גם אם היא הייתה צועקת על כולנו וצורחת, אז היא הייתה צועקת וצורחת, אז מה? אז מה? אז נשפיל מבט בפניה ונגיד לה סליחה על מה שקרה לילד שלה, שעל לא עוול בכפו הוא נחטף. אף אחד לא שאל אותו למי הוא מצביע כשהוא נחטף.
ובאמת, אני נורא התאכזבתי, מאוד התאכזבתי. וראיתי שנאור התראיין על זה, שניסינו לפנות להרבה מאוד חברי קואליציה, לבקש מהם רק לבוא, להסתכל לה בעיניים, לחבק אותה. גם אם אתם לא תכניסו אותה פנימה ולא תצליחו, תבואו להראות רגע שאנחנו איתה. לא מגיע לה. זה לא עניין פוליטי. תודה רבה.
417 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.