קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
458 ימים, 100 חטופים. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, היום הזה ייזכר כיום מביש לדמוקרטיה הישראלית. מנעו מהגב' עינב צנגאוקר, אימא לביאה, שבנה מתן נחטף בידי ארגון טרור אכזרי, להיכנס בשערי הכנסת. הכנסת, שהיא בית העם, לא יכולה להפוך למבצר שמונע כניסה מאימהות שנקרעו לגזרים וממשפחות שמחכות ליקיריהן יום ולילה. עינב היא לא רק אימא שנלחמת להשיב את בנה הביתה – היא הקול של כל משפחות החטופים; היא הפה של מי שכבר אין להם כוח לזעוק, של מי שחיים במציאות בלתי נתפסת של כאב, חרדה וחוסר ודאות. כשחוסמים אותה מלהיכנס לכאן, אנחנו לא חוסמים רק אדם אחד – אנחנו חוסמים אלפי הורים, אלפי אחים, אלפי אחיות, ילדים, שמחכים לראות פעולה ושמבקשים תקווה.
כיצד ייתכן שבית המחוקקים שלנו, שנועד להיות מקום של פתיחות, הקשבה ונתינה, סוגר את הדלת בפני מי שחווה את הסבל הנורא ביותר? האם זה הפחד להביט בעיניים של מי שמזכירים לנו את החובה שלנו? האם קל יותר להשאיר אותם בחוץ ולחיות באשליה שהכול בסדר? לא, פשוט לא. עינב צנגאוקר לא תושתק. משפחות החטופים לא יושתקו. אנחנו כאן כדי להזכיר לכל מי שמבקש לעצום עיניים: את האמת אי-אפשר לסגור מאחורי דלתות נעולות. הכנסת שייכת לעם, וגם למי שהאמת שלו כואבת וקשה לעיכול.
אני קוראת מפה: פתחו את הדלתות לרווחה, פיתחו את הלב והאזינו לזעקה הזו, כי הזעקה הזו תמשיך להדהד עד שהחטופים שלנו ישובו הביתה. תודה.
219 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.