הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 69 והוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – –

כי אנחנו הרוב. חברי חבר הכנסת אושר שקלים – –

– – אני פשוט לא יכולה שלא להגיב לך על המונח החדש שהמצאת, "סרבנות רפואית", ובאיזה הקשר. לא מעניין אותך שהרפואה במדינה בסכנה – –

– – שנישאר ללא רופאים? אתה לא מדבר על זה. אתה אומר: יופי, תתפטרו, תלכו – –

– – העיקר המהפכה המשטרית והמשפטית.

אני דואגת.

תקשיב, זאת סכנה שהאנשים הכי איכותיים שדואגים לבריאות שלנו חושבים לעזוב.

אני עוד לפני שנה התרעתי כשראיתי קבוצות ווטסאפ, עוד לפני 7 באוקטובר – –

– – היו קבוצות ווטסאפ של רילוקיישן – –

– – עשרות קבוצות, של רופאים שחשבו לצאת ולעזוב – – –

אבל עכשיו זה עוד יותר.

פשוט מזעזע. תקשיבו, חבריי – – –

פעם זה טייסים, עכשיו זה רופאים.

אני אמשיך עם האירוע המזעזע הנוסף שאירע היום בבוקר בכנסת, כשמשמר הכנסת אסר בפעם השנייה על עינב צנגאוקר, אימו של מתן, החטוף בעזה, להיכנס לתוך המשכן. כולי מלאת זעזוע ותסכול לנוכח ההחלטה האבסורדית, חסרת הלב, חסרת הרחמים, להמשיך למנוע מאימא של מתן להיכנס לכנסת ולהשמיע את קול זעקתה ואת רצונה להשיב הביתה את בנה החטוף.

ההחלטה הזו לא רק שלא לוקחת בחשבון את הסבל העצום שלה, אלא גם מעידה על ניתוק מוחלט של אנשי הקואליציה מהמציאות הישראלית ומהאנושיות בכלל. בעיניי זו חרפה מוסרית, חרפה ערכית. אילו היו מבינים יושב-ראש הכנסת אמיר אוחנה ואותם חברי הקואליציה שכל מה שצריך זה רק לשמוע, להקשיב, להיות המדינה, לשם שינוי, בשביל עינב, כל עוגמת הנפש המיותרת הזו הייתה נחסכת. הכנסת צריכה להכיל את הצעקות האלה ולא להילחם בהן. "אדם צועק את שחסר לו / לא חסר לו – לא צועק", כך אמר מאיר אריאל, וצדק. עינב היא אימא שצריכה להשמיע את קולה. המטרה היא לא להקשות עליה. איך אפשר למנוע מאימא כזאת את האפשרות להיכנס למשכן הכנסת, שבו נמצאים מקבלי ההחלטות בשביל כל המדינה שלנו – שהם יושבים כאן – ולא להכניס אותה לכאן? לא רוצים לשמוע אותה, לא רוצים לראות אותה. איך ייתכן שהכאב שלה, שנגרם כתוצאה מהחטיפה של הבן שלה, לא יוכל להישמע בקול רם בין קירות המשכן הזה?

ולא מדובר כאן רק בהזיה מתמשכת, מדובר כאן בהחלטה חסרת לב, חסרת רחמים, כזאת שלא מבינה את האנושיות שבכאב. זה גורם לתסכול. מדובר בהחלטה שמטילה צל על הערכים שהמשכן הזה מתיימר לייצג, עם כל מה שיש בו – יהודי, ישראלי. התחושה היא של בושה עמוקה, שאבדה הדרך לחלוטין. חבריי חברי הכנסת, הגיע הזמן לשנות את הגישה ולהפוך את הכנסת לאולם שבו לא רק נחקקים חוקים, אלא גם כאב ועצב טבעי יכולים למצוא בו אוזן קשבת.

עינב, את לא לבד.

אדוני, שני משפטים לסוף.

קטעו אותי באמצע.

אסיים בדבריו של ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד: את המלחמה צריך להפסיק, את העסקה צריך לעשות, ואת החטופים צריך להחזיר הביתה.