קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, צפיתי אמש בתחקיר חדשות 12 על מאי גולן, השרה לשוויון חברתי, ותוך כדי שצפיתי בתחקיר החשוב הזה חשבתי על דברי הנביא ישעיהו בן אמוץ, שמתאר מציאות שבה "כסדם היינו ולעמורה דמינו". חד כתער, הוא מקונן על מצבה של ירושלים ועל איכות שליטיה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"; "שריך סוררים וחברי גנבים". לו היה חי היום והיה צופה בתחקיר הזה, היה ישעיהו בטח מוסיף: עיניהם עצומות ואוזניהם פקוקות. במקום לדאוג לאוכלוסיות שכל כך זקוקות לעזרה במדינה הזו, השרה עוסקת בג'ובים ובלתת כל מיני פינוקים לחברים. מצוקת הקשישים והנשים לא נראית, ובכי העניים וניצולי השואה לא נשמע. מגיע לנו יותר. מגיע לעם ישראל הרבה הרבה יותר.
הדברים שמובאים בתחקיר מסמרי שיער ומדאיגים. בגלל שאני יודעת בדיוק מה התפקיד של המשרד החשוב הזה, המשרד לשוויון חברתי, וכמה אפשר וצריך לעשות במסגרתו, אני חייבת לומר לכם, המעשים שתועדו בתחקיר חמורים, אבל לא פחות חמור מזה זה מה שהשרה הזו לא עושה; לא עושה ולא עשתה. אני יודעת בדיוק אילו אוכלוסיות נזרקות לצד הדרך כשהשרה לא עובדת והמשרד הזה פשוט לא מתפקד.
הנביא ישעיהו בוכה על מה שהיום היינו מכנים אותו "מחיקת ערך". הוא מתאר את זה בלשון מטאפורית, ציורית. הוא מדבר על הצניחה באיכות בעלי התפקידים בשלטון, המתכת היקרה שהוחלפה בזיוף והיין המשובח שנמהל במים חסרי טעם וריח, "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". הביקורת שנכתבה לפני אלפיים ושבע מאות שנה יכולה הייתה להיכתב גם אתמול בלילה בעקבות התחקיר המצמרר הזה.
ההפקרות הזו חייבת להסתיים. חייבת להסתיים, ההפקרות הזו. חייבים לנקות את האורוות. אני מדברת דווקא בשפה שאולי הממשלה הכי דתית שהייתה לנו אי פעם יכולה להבין.
זה לא יהדות, זה לא ציונות, זו רק בושה גדולה, והיה מוטב שכולכם תגידו את זה בקול רם ותגנו התנהלות כזאת.
278 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.