הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 69 והוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום עמדה מחוץ לכנסת עינב, אימא של מתן החטוף – גם אתה היית שם, חבר הכנסת כהן – ואני מודה שאני מתבייש. במשך שעות היא צעקה את נשמתה כדי להיכנס למקום הזה, ודווקא יום אחרי שפורסמה רשימה של חטופים שהם כן בעסקה – הם כן נכונים, הם לא נכונים – ולאימא שהילד שלה למעלה משנה – היא בסך הכול רוצה לראות אותו, היא רוצה לשאול את השאלות, את האנשים, את נבחרי הציבור, את בית העם. וכאן זה בית העם, מה לעשות? אנחנו נבחרנו כדי לתת תשובות ולא לברוח.

היא עמדה שם, היא ישבה שם על הרצפה, משכו אותה לימין, לשמאל, ואנחנו, חברי הכנסת, חלקנו, עמדנו איתה שם. זה רגע של שפל של המקום הזה. בכל פעם, בשנה וקצת שאני נמצא כאן, אני אומר לאן אפשר לרדת מעבר לשיח המפלג, המבזה והרעיל שיש כאן. אימא של חטוף – לא להכניס אותה למשכן הכנסת? כי ממה אתם מפחדים? מה היא כבר יכולה לעשות? להסתכל לכם בעיניים? לשאול אתכם שאלות? הרי לדבר בוועדות, למשפחות החטופים, חלקכם כבר לא נותנים, מקציבים להן את הזמן.

אם הבן של מישהו מאיתנו היה חטוף שם הייתם פועלים אחרת? הייתם מתנהגים בצורה שונה מעינב? למה אתם מצפים מאימא שבסך הכול רוצה לראות את הילד שלה בבית? אתם, ממשלת ישראל, כשלתם בהגנה עליהם. המעט שהיא יכולה לעשות זה לבוא לכאן ולזעוק את הכאב שלה, והמעט שאתם יכולים לעשות, בכלום שאתם לא עושים, זה רק להקשיב ולהנהן עם הראש ולחבק, לא לסגור אותה מחוץ לכותלי הבית הזה, שהפך להיות אטום לרגש.

ביום ה-458 למלחמה ולאסון הגדול ביותר מקום המדינה אנחנו חייבים לזכור ולא לשכוח לרגע שיש לנו 100 חטופים וחטופות. חייבים לשחרר אותם, את כולם. חייבים להפסיק עם השיח הזה של ימין ושמאל. הם ילדים וילדות שלנו, הם משפחה שלנו. אנחנו לא נחזור להיות כפי שהיינו, לא נחזור להיות אותה מדינה ואותה חברה עד שלא נראה את כולם חוזרים. יום מביש, כבוד היושב-ראש, להיות בחוץ עם אימא שבוכה, שרוצה להיכנס ולדבר על הבן שלה, שהיא בסך הכול רוצה לראות אותו. חטפו לה את הילד. עצוב. תודה.