קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני רוצה לפנות לחברי הקואליציה. לאחר שפירקתם את החוסן הלאומי של מדינת ישראל, לאחר שהבאתם עלינו את אסון השבת השחורה, לאחר כל הקטסטרופה הזאת שחוללתם כאן, לאחר שהכנסתם את כל אזרחי מדינת ישראל לחרדה קיומית, איך זה מרגיש לכנס מליאה מיוחדת בעת המלחמה רק כדי לאשר עוד חקיקה שמעניקה הטבות לערוץ התעמולה של המיליארדר המקורב למשטר המעניק לכם סיקור אוהד בלתי חוקי? האם אין גבול לחוצפה ולניתוק?
שמעתי בשבוע שעבר את שר המשפטים מודיע על חידוש הרפורמה המשפטית. אגב, גם שמחה רוטמן נמצא עמוק עמוק בהפיכה ומקדם השתלטות פוליטית של נציבות תלונות הציבור על השופטים. מדינת ישראל נחטפה על ידי פוליטיקאים קיצוניים ומשיחיים, חסרי גבולות ואחריות לאומית. לקח להם זמן להתאושש אחרי 7 באוקטובר, ועכשיו הם שוב מככבים באולפנים ושוב מקדמים את האידיאולוגיה ההרסנית שלהם.
1,600 הרוגים ונרצחים, 250 חטופות וחטופים, 10,000 פצועים, עשרות אלפי מפונים, ארץ בוערת וזועקת, סכנה קיומית לעתיד המדינה – כל זה על מצפונה של ממשלת נתניהו. אבל זה לא מספיק לה. היא רוצה עוד. מטרת מלחמת ההתשה האין-סופית היא לא רק שמירה על השלטון – היא גם המשך הרס הדמוקרטיה הישראלית, ואנחנו רואים את זה כאן, במשכן הכנסת, בוועדות הכנסת, כל יום. החלשת מערכת המשפט, מחיקת שומרי הסף, הפיכת משטרת ישראל לזרוע צבאית של עוצמה יהודית, השתלטות על התקשורת – רואים את זה כאן – צמצום זכויות הפרט וחופש הביטוי, כל זה במסווה של רטוריקה כאילו-פטריוטית. מדובר, חברים, ללא ספק, בסכנה קיומית לעתיד של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.
אם התוכנית הזדונית הזאת תתממש – לא, אנחנו לא נהיה פולין או הונגריה. נהפוך לשילוב מפחיד של לבנון, סוריה וצפון קוריאה, מדינה מוכת טרור ופשיעה, עם משטר שהוא לא דמוקרטי וכלכלת עולם שלישי; מדינה שבה האזרח הפשוט חסר אונים והגנה בסיסית מול כוחו הבלתי-מרוסן של השלטון. אני במקרה נולדתי וגדלתי במדינה כזאת. אני מכיר היטב את הסממנים שלה.
המחנה הליברלי בישראל נמצא תחת המתקפה. הוא גם נדחק מרוב אמצעי תקשורת, למרות כל מה שנאמר פה. רוב אמצעי התקשורת נשלטים על ידי מכונת הרעל של נתניהו. בעצם לא רק המחנה הליברלי נמצא תחת המתקפה. התרבות הישראלית, הישראליות עצמה, נמצאות תחת מתקפה. פתאום מדברים עליה כמשהו מנותק, מתמסר לרגע, לעטיפת ההנאה. מדוע זה לא מפתיע אותי? כי התרבות הישראלית מייצגת את כל מה שהקואליציה הקיצונית הזאת שונאת: קדמה, ידע, השכלה, חופש מחשבתי, אומץ יצירה. התרבות הישראלית, אותה תרבות האקזיטים המפוארת, בנתה כאן מדינה משגשגת, פיתחה התיישבות למופת בדרום ובצפון, ניצחה בכל מלחמות ישראל, הקימה תעשיות עוצמתיות וצומחות והפכה את ישראל לאחת המדינות המובילות בעולם בתחומים רבים.
דווקא היום, דווקא מול כל הרוח הרעה הזאת שמשתלטת על השיח, אני אומר בקול צלול וברור: אני גאה להיות חלק מהתרבות הישראלית, מהמחנה הליברלי שנושא על כתפיו את הנטל המלחמתי והכלכלי, שדוגל בערכים של דמוקרטיה, חופש וקדמה. זו העגלה שאפשר להיות גאים בה בכל רגע בהיסטוריה של המדינה שלנו, וגם היום.
אני רוצה, ברשותכם, להתייחס לנושא שבעיניי הוא הכי ערכי, הכי דחוף, הכי חשוב לעתיד המדינה הזאת: החזרת החטופים. 115 חטופים וחטופות שלנו עדיין נמקים בשבי החמאס 305 ימים ארוכים. בלתי נתפס שהם עדיין בשבי תחת האלימות והאימה. שמעתי לאחרונה כי מתגבשת אופנה חדשה לחשב את אחוז החטופים ששוחררו. כן כן, אחוז החטופים. תגידו, אתם השתגעתם? יצאתם מדעתכם? ירדתם מהפסים?
הגירעון בתקציב – כן, הגירעון המפלצתי שיצרתם הוא באחוזים; הריבית על המשכנתה היא באחוזים; היקף המשרה במקום העבודה הוא באחוזים. החטופים הם לא אחוזים, החטופים הם אנשים. יש להם משפחה, יש להם תמונה, יש להם שמות. רומי, קית', נעמה, סשה, קרינה, יוגב, ארבל, כרמל, עופר – 115 שמות. הם לא אחוזים. הם אחים ואחיות שלנו שהופקרו על ידי הממשלה הזאת לפני כמעט עשרה חודשים. חובתה המוסרית היא להשיב אותם הביתה, וכן, זה צריך להיות בעסקה, בעסקה שהיא תהיה קשה לעיכול, אבל היא הכרחית, כי אם לא נעשה את זה עכשיו, ללא דיחוי, בלי להתמהמה, אנחנו לא נהיה אותה מדינה.
אין כאן באמת ויכוח על סוגיות ביטחוניות. זה ויכוח ערכי. דיברתי על הישראליות. אין ישראלי יותר מלעשות הכול כדי להציל ישראלי שנקלע לצרה ולהשיב אותו הביתה. זה הכוח שלנו, אלה הערכים שלנו, אלה הערכים של המדינה הזאת כפי שאני מכיר אותה.
אדוני ראש הממשלה, כולנו בימים האחרונים עקבנו בהתפעלות אחר ההישגים של המשלחת הישראלית במשחקים האולימפיים בפריז – הזהב של תום ראובני, הכסף של ענבר לניר, רז הרשקו, שרון קנטור, ארטיום דולגופיאט, הארד של פיטר פלצ'יק. שש מדליות, השיא הישראלי החדש, שיא של כל הזמנים.
אדוני ראש הממשלה, בואו נשבור את השיא. בואו נביא את המדליה הכי חשובה והכי מרגשת. אין לה צבע, אבל כל המדינה מצפה לה בכיליון עיניים. המדליה הישראלית השביעית תקדם את העסקה ותחזיר את החטופים הביתה. תודה רבה.
733 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.