קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני אקריא לכם את העדות של שרון קוניו מניר עוז, ששהתה 52 יום בשבי. אני חושבת שהסיפור של שרון כיווץ את הבטן ואת הלב לכל אימא במדינה הזו, בטח לי, כאימא לתאומות. רק המחשבה על איזה אומץ ותושייה וחוזק וחוסן יש לאימא כזאת – לך, שרון.
בשבת השחורה לאחר ייאוש, פחד תהומי וסכנה ממשית לחיינו, נחטפנו בברוטליות ותחת איומי נשק על ידי החמאס, אני, בעלי דוד קוניו, בנותינו התאומות בנות השלוש אמה ויולי, אחותי דניאל ואחייניתי אמיליה. את השבי אי-אפשר בכלל לתאר. חוויתי קריסות נפשיות ופיזיות, התקפי חרדה והתקפי טיקים שלא חוויתי בעבר. הייאוש שם הוא אין-סופי. ההרגשה שוויתרו עלינו התגברה מיום ליום. לא משנה כמה עדויות תשמעו, לעולם לא תצליחו להבין איך זה להיות שם אפילו דקה. לעומתכם, יש שם 129 אנשים שכן יודעים – מיואשים, חולים, עצובים ומפוחדים, שרק רוצים לחזור למשפחה שלהם. כל יום שאתם מחכים ומתמהמהים זה עוד יום שחייהם עלולים להסתיים בשבי הארור הזה. תחזירו את בעלי, תחזירו את כולם עכשיו.
156 מילים של שרן מרים השכל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.