קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במשך שנים ארוכות נהג בנימין נתניהו להתגלגל לפה, לתוך אולם המליאה, כשמתחת לזרועו ביוגרפיה עבת כרס של וינסטון צ'רצ'יל, כדי שאנחנו כמובן לא נחמיץ את העובדה שבעיני עצמו הוא צ'רצ'יל בן-זמננו. ואז התברר שהוא צ'מברליין. ואז התברר שהוא לא המנהיג שמוביל את עמו לניצחון, אלא המנהיג שבחולשתו וביוהרתו הוביל אותנו לאסון הגדול בתולדותינו.
לכל מי ששואל אותי עדיין למה החלטתי לא להיכנס לממשלה – ואני מודה שבכל יום שואלים אותי פחות אנשים – אני מציע מפה להיכנס לתולדות האומה הבריטית ולקרוא את מה שכתוב בתוך הספר העבה, לא רק להחזיק אותו מול המצלמות: צ'מברליין לא פוטר ולא התפטר אחרי הסכם מינכן – המביש – של 1938. הוא לא פוטר ולא התפטר גם אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, והתברר שהקונספציה הפייסנית שלו קרסה והובילה לאסון נורא. שמונה חודשים ארוכים הוא המשיך לכהן כראש ממשלת בריטניה. רבים שאלו אז את האופוזיציה – שהייתה בראשות קלמנט אטלי – למה הם לא נכנסים לקבינט המלחמה, והתשובה שלהם הייתה: מפני שאנחנו לא סומכים על האיש שהביא עלינו את האסון ואנחנו לא נשב תחתיו. האופוזיציה הבריטית הבטיחה, כמו שאנחנו מבטיחים היום, שאין לה בעיה לשבת תחת מנהיג אחר – כמעט כל אחד, כל מי שהממשלה תרצה להעמיד בראשה.
ב-7 במאי 1940 התקיים בפרלמנט הבריטי דיון מתוח וסוער – הם לא חשבו אגב, שזה מוקדם לנהל אותו, הם לא אמרו שעוד לא הגיע הזמן. באם הפרלמנטים, במקום שבו נוסדה הדמוקרטיה, ידעו שאם אתה נלחם למען החירות ולמען הדמוקרטיה ולמען העולם החופשי, אז אתה צריך לנהוג כאדם חופשי, וזאת הייתה שעתם היפה ביותר. בשיא הוויכוח קם חבר הפרלמנט, ליאופולד איימרי, שמרן בן שמרן, וזעק לעבר צ'מברליין, את מילותיו המפורסמות של אוליבר קרומוול, שנכנסו להיסטוריה הבריטית במאה ה-17: ישבת כאן זמן רב מדי, כבר אין בך תועלת. הסתלק, אני אומר, הגיע הזמן שנסיים איתך. בשם אלוהים, לך.
302 מילים של יאיר לפיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.