שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, כבוד יו"ר הכנסת. כנסת נכבדה, גם אני מבקשת להביא פה את קולם של החטופים והחטופות ולהקריא פה את עדותה, את הדברים שהעבירה לנו משפחתה של אופליה רויטמן מניר עוז – 53 ימים בשבי: שלום לכולם, אני אופליה רויטמן בת 77 מקיבוץ ניר עוז, שבו אני חיה יחד עם בן זוגי לחיים הקטור כמעט 40 שנה. נחטפתי מביתי באכזריות, פצועה ומאוד מפוחדת, בשבת ב-7 באוקטובר על ידי קבוצת מחבלים שפרצו ביריות לממ"ד. בשבי פחדתי מהלא-נודע, פחדתי לאבד את הדעת, ממש להשתגע. סבלתי מרעב ומעינוי נפשי. הייתי כלואה בחדר לבד כמעט 50 יום. לא הבנתי מה קרה ואיפה הצבא והמדינה שלנו. מפעם לפעם חשתי שלא אראה שוב את יקיריי. פחדתי מהשיגורים שלהם, שיצאו מתחת למקום כליאתי, ומההפצצות של ישראל, כי חששתי שיכוונו למקור היציאות. לפני חודש שוחררתי בפעימה החמישית להסכם, ואני מודה על המאמץ וההישג המדיני. אני מאוד חוששת ממצבם של אלו שנותרו בשבי. הם כמעט פי שניים זמן ממה שאני הייתי, בתנאים לא אנושיים, בלי תרופות, מעט מאוד מזון, בסכנת מוות מהוצאה להורג על ידי המחבלים הארורים או מטעות של כוחותינו. אין להם יותר זמן. אף פעם לא דמיינתי לעצמי שמה שלימדתי בהיותי מורה בבתי ספר יהודיים עוד בארגנטינה על פוגרום וטבח יהודים באירופה בתחילת המאה הקודמת, אני אחווה בעצמי בביתי במדינת היהודים. לצערי, אין מילה יותר ממחישה מהפקרות כדי לתאר מה שקרה לי ולשאר האנשים באזור באותו יום ארור. אין דרך לתקן, אך יש לכם חובה לפעול לשחרר את שאר חבריי החטופים. עשו זאת בכל דרך אפשרית. אין לכם משימה יותר נעלה מזו.

אני רוצה להגיד לאופליה תודה על הדברים, תודה למשפחתה על המאבק ועל הנחישות. תודה לכם שאתם שומרים על צלם האנוש שלנו ומביאים את קולם של החטופים והחטופות לכאן, לכנסת. אין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים. תודה.