שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

לבקשתה של אגם גולדשטיין מכפר עזה, שהייתה 51 ימים בשבי, אני אקריא כאן את העדות שלה ואת הדברים שהיא בעצמה כתבה: אני אגם גולדשטיין, בת 18. גרתי בקיבוץ כפר עזה עם שלושת אחיי ושני הוריי. הבית הוא כבר לא בית, המשפחה כבר לא שלמה, לנצח לא תהיה שלמה, כי היינו לבד; כי אבא שלי לקח את הקרש של המיטה כדי להגן עלינו, אתם מבינים כמה לבד היינו? כי אבא שלי נרצח לנגד עינינו, ואחותי הבכורה לא יכלה לשאת את זה, התעלפה, נורתה בפנים – וגם היא נרצחה. היינו לבד. והלבד בשבת הזאת נמשך 51 ימים. דמיינתי שם כל הזמן איך אני פונה לחברי הכנסת כשאני יוצאת. כמה כעס היה לי שם עליכם, על כל מי שיושב פה, רציתי לצאת ולצעוק עליכם, לצרוח: 'איך עשיתם לי את זה? איך כבר במשך 87 ימים אתם עושים את זה? איך הם עדיין לבד בתוך החושך, הצער, המלחמה?' כל הזמן חשבתי, בטח אתם מקיימים דיונים ארוכים. שלא תטעו, אני בטוחה שאתם עושים המון, זה פשוט לא מספיק. אתם עכשיו יושבים ומדברים, והם שם נלחמים על החיים, על העוד קצת, על לקום לעוד בוקר. התקווה והאמונה הולכות ונעלמות, האנשים שיושבים שם הולכים ונעלמים, ואנחנו פה יושבים ומדברים. אין זמן, קומו. אל תשבו ותדברו בזמן שהם שם לבד, כשחברות שלי שם לבד. קומו, תדברו עם כל מי שצריך בעולם, תגיעו להסכמה, תגיעו לעסקה. רק בבקשה, קומו. אל תשבו כאן ותדברו בזמן שהם שם לבד. תפעלו, תזוזו, תזיזו. אתם ממשיכים להשאיר אותם לבד. תבצעו את תפקידכם, זה המעט שאתם יכולים לעשות כדי לתקן. תחזירו את החברות שלי, את הבנות שלכם, את הבנים שלכם – בבקשה, הם לבד.