אדוני יושב-הראש, כנסת נכבדה, אני באמת רוצה לברך את ממשלת ישראל הנכנסת – לברך אותה בהצלחה, לברך אותה בברכת אלוהים עליה, לברך אותה שהציבור בישראל ירגיש כולו שזוהי הממשלה שלו.
לצורך זה תרשו לי להיאחז במילים שהן לא שלי, ואולי הדברים האלה ישמשו השראה לממשלה הנכנסת: נתניהו, ציווה המ"פ, קח את החייל מימינך על הכתפיים. כל אחד אחריך עושה אותו דבר עם החייל מימינו. העמסתי חייל בעל משקל בינוני. החייל הצנום מימיני היה צריך לשאת על הכתפיים את אחד החיילים הכבדים בפלוגה, ואילו החייל הגדול מאחוריו קיבל דווקא מישהו קל כנוצה. כשנשמעה שריקת המ"פ התקדמתי בקושי. החייל הצנום מימיני התמוטט אחרי שני צעדים. החייל הגדול מימינו פתח בספרינט וניצח במרוץ. כל כלכלות העולם, אמרתי, נמצאות במרוץ דומה. בכל אחת מהן יש איש שמן, המגזר הציבורי, שיושב על כתפיו של האיש הרזה, המגזר הפרטי. המגזר הפרטי יוצר את רוב הערך המוסף בכלכלות ומשמש מנוע ליצירת עבודה וצמיחה כלכלית. הוא סוחב על גבו את המגזר הציבורי ומשלם על כך.
כן, אני מצטט מתוך יומו הראשון בטירונות של בנימין נתניהו מתוך הספר שהוא כתב בהיותו באופוזיציה, "ביבי – סיפור חיי". מה אני אגיד לכם, חברים? יש לי הרבה תובנות מהספר הזה, אבל אני רוצה לומר לך, ביבי נתניהו, לך, ממשלת ישראל הנכנסת: האיש הרזה היום זה אותו ציבור בישראל – או ציבורים שגם עובדים, גם משלמים מיסים, גם משרתים בצבא, והם נושאים על כתפיהם את החברה הישראלית כולה. כן, זה האיש הרזה של היום. המשל של נתניהו מדבר ב-2023 על אנשים שצריכים לסחוב על כתפיהם את כל המדינה. אל תשכחו אותם את האנשים האלה, תזכרו אותם. ערב הקמת ממשלת ישראל השלושים-ושבע, נתניהו, תזכור את האיש הרזה הזה. תשמור עליו שהוא לא יתמוטט. אין לנו עוד אחד כזה.
בערב הקמת ממשלת ישראל אני מציע שאת הספר של נתניהו, "ביבי – סיפור חיי", כולנו נזכור. כן, חברים, האיש הרזה, בואו נשמור עליו ערב הקמת הממשלה.
300 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.