קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, היום אמור להיות יום חג.
לא בעבור כולנו, ובטח לא עבור ציבור שחושש היום. יש הרבה מה להגיד על הקמת הממשלה, על ההסכמים הקואליציוניים והסעיפים המחרידים שנמצאים בהם. ובעודי חושבת מה יהיה הנאום היום, אתמול קראתי את המאמר הראשי, שפתח את עיתון הארץ, שכתב הסופר דוד גרוסמן, והחלטתי שאין יותר נכון מלהביא את הדברים שלו לכאן. אני לא אוכל לכתוב משהו נוקב יותר ומדויק יותר בימים אלו:
"מה שהתרחש בישראל מאז הבחירות היה לכאורה מהלך דמוקרטי חוקי. אבל בחסותו – כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה – הוחדרו זרעים של כאוס, של תהו ובהו לתוך המערכות החיוניות ביותר של מדינת ישראל. והרי לא מדובר פה רק על חקיקה של חוקים חדשים, קיצוניים ומקוממים ככל שיהיו, אלא על שינוי עמוק וגורלי, שינוי של זהות, שינוי צביונה של המדינה. ולא על השינוי הזה התקיימו הבחירות, לא עליו הלכו הישראלים להצביע. במשך כל תקופת המשא ומתן להקמת הממשלה החדשה, מנסר בי פסוק מספר ישעיהו: 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר'. ברקע – כמו בעינוי סיני – אני שומע כל הזמן את חבר הכנסת משה גפני, מכריז – חצי מהעם ילמדו תורה, חצי ישרתו בצבא. ובכל פעם מחדש, המוח שלי מתפחם, הפעם גם מסיבות פרטיות לגמרי.
המשא ומתן שהיה דומה יותר למסע-ביזה, ריצד מול העיניים בתנועות מהירות, בהבזקים של הגיון זר ומתריס: 'פסקת ההתגברות'; 'חוק האפליה', 'סמוטריץ' יהיה הפוסק האחרון בעניין הבנייה בשטחים', בן גביר יוכל להקים לו מיליציה פרטית בשטחים', 'העבריין הסדרתי דרעי יוכל –' מהר-שלל-חש-בז, התנועות התזזיתיות מתגברות, תנועות של נוכל קלפים על המדרכה. אנחנו יודעים שמישהו מרמה אותנו בזה הרגע, שמישהו מכייס – לא רק את כספנו, אלא את עתידנו ועתיד ילדינו, את ההוויה שרצינו ליצור כאן, שאל אף חסרונותיה ופגמיה ועיוורונה, בכל זאת הבהבה בה מדי פעם האפשרות להיות מדינה מתוקנת, שוויונית, כזאת שיש בכוחה להכיל סתירות וניגודים, כזאת שברבות השנים תצליח אפילו להשתחרר מן הכיבוש הארור; מדינה שיכולה להיות יהודית ואמונית וחילונית, הייטקית ומסורתית ודמוקרטית, וגם בית מיטיב למיעוטיה; מדינה ישראלית, שריבוי הדיאלקטים החברתיים והאנושיים שבה ייצור לאו דווקא חרדות ואיום הדדי וגזענות, אלא מציאות של פריחה והפריה הדדית.
כעת, כשסופת האבק שוככת, כשממדי הקטסטרופה נחשפים, נתניהו אולי מספר לעצמו שאחרי שזריעת הכאוס שלו תשיג את מטרותיה — ריסוק מערכת המשפט, המשטרה, החינוך וכל מה ש'סמול' נודף ממנו — הוא יוכל לחזור אחורה בזמן, למחוק או לעדן מעט את השקפת העולם הנכלולית, הטרלולית שהוא בעצמו יצר, ולשוב להתנהג באופן רציונלי, תקין, חוקי. להיות מבוגר אחראי במדינה מתוקנת. אבל אז הוא עלול לגלות שמִן המקום שאליו הוא הביא אותנו אין דרך חזרה. את הכאוס שהוא יצר אי אפשר יהיה לבטל וגם לא לאַלף. שנות התוהו שלו חרתו כבר משהו מבהיל וממשי במציאות, בנפשם של בני האדם שחיים בה, בחיים עצמם".
הם כאן. התוהו כאן. עם כל כוח היניקה שלו. השנאה הפנימית כאן, המיאוס ההדדי, האלימות האכזרית ברחובות שלנו, בכבישים, בבתי הספר, בבתי החולים. גם האומרים "רע לטוב ולטוב רע" כבר כאן. גם הכיבוש לא יסתיים כנראה בעתיד הנראה לעין. הוא כבר חזק מכל הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית. מה שהתחיל ונוסח ביעילות רבה שם, מחלחל כעת לכאן. האנרכיה כבר חושפת את המלתעות שלה אל מול הדמוקרטיה השבירה ביותר במזרח התיכון.
כי במקום שבו יש מאבק, יש תקווה. הייתי עכשיו עם המפגינים ועם המפגינות מחוץ לכנסת. הם מלאי תקווה. הציבור מלא תקווה. ואנחנו רק מתחילות את המאבק שלנו למען חברה צודקת, שוויונית, למען שלום, רווחה וחיים בכבוד. תודה.
551 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.