הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש לנו מספיק זמן לדבר על כמה נושאים, אז אני רוצה להמשיך קצת את מה שדיברתי בנאום הקודם בנוגע לאותם אלו שמנסים לקחת את השלטון מהעם, ולמעשה להחליף את העם ולהחליט במקומו את כל ההחלטות שקשורות אליו. בעצם לקחת את הדמוקרטיה הישראלית, שכבר לא משחקת תפקיד טוב לשמאל, ולהמשיך להתוות מדיניות, לאחוז בקרנות המזבח השלטון באמצעות פקידים, באמצעות יועמ"שים, בכל דרך שהם יוכלו, דרך אותם מעוזים שיש להם.

יש שני מעוזים לא נבחרים, שדרכם הם למעשה מסכלים כל המדיניות של הדרג הנבחר, שזה המשפט והתקשורת. ואותה חבורה לא מסתפקת בזה שהיא מנסה להחליף כאן את העם – יש כאלה שרוצים להחליף את העם פיזית, כמו אהוד ברק, שלא מצא חן בעיניו העם הזה, אז הוא מנסה, כמו שנקרא: "זה העם אשר מאסתה בו, צא נא עתה והלחם בו". הוא כבר לא יכול להחליף את העם. ואולי ההזדמנות שהייתה לו לעשות את זה, כראש ממשלה בקדנציה הכל-כך קצרה שלו – הוא פספס אותה. והעם הזה מתחבר לשורשים, מתחבר לערכים שלו. אי-אפשר כבר להחליף פיזית את העם שלנו.

אבל יש כאלו שמנסים להחליף רעיונית את העם, להגיד לעם: לכו לקלפי, תבחרו מה שאתם רוצים, תבחרו את העציצים, כשאנחנו מבחינתנו אלה שיושבים בבית הנבחרים ובממשלת ישראל. אבל אנחנו נמשיך להתוות כאן מדיניות, ואנחנו נמשיך להיות המילה האחרונה בכל דבר שנמצא במחלוקת ציבורית. אנחנו ניתן לכם לסלול כבישים, ניתן לכם לבסס תשתיות של חשמל ומים – כל זה בסדר. אבל כל שאלה שתיגע במדיניות, במדיניות של ממשלה נבחרת – עד כאן. פה אנחנו נדאג לארגן הרכב מיוחד בבג"ץ, שכאשר השאלות חשובות לנו, התשובות יינתנו מראש בהתאם להרכב.

אותה חבורה לא מסתפקת בכך, אדוני היושב-ראש – היא לא מסתפקת בלהחליף את העם ולהיות המילה האחרונה, שגם זה כבר הולך ומתערער להם כי קם דור חדש, קם דור חדש בליכוד, קם דור חדש בעם הזה שאומר: עד כאן. יש כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, וכשנלך – אגב, אמר את זה אהרן ברק, האדמו"ר שלהם: עכשיו כשהכול על השולחן, אם הממשלה הזאת תיבחר שוב, אבדה תקוותנו. והוא צודק, כי אנחנו נדאג גם לשים את הדברים האלו על השולחן.

כשאנחנו נלך למערכת הבחירות הקרובה, אזרחי ישראל צריכים לדעת אם הם בוחרים במדינה יהודית ודמוקרטית או במדינת כל אזרחיה; אם העם הוא הריבון באמצעות נבחריו או שבג"ץ הוא הריבון באמצעות סמכות שהוא נתן לעצמו שלא כדין; אם יועמ"שים יסכלו החלטות ממשלה ושרים או יועמ"שים יהיו משרות אמון; אם תימשך הרדיפה הפוליטית בניסיון לסכל ראש ממשלה מכהן שלא בקלפי או שתיפסק אותה רדיפה פוליטית. כל השאלות האלו יבואו לדיון הפעם באופן בהיר וברור מאוד במערכת הבחירות הזו.

מבחינתי, אני רואה במערכת הבחירות הזו – ואני מקווה ופועל לשם כך שזה ייאמר בצורה ברורה – הבחירות האלו הן האספה המכוננת החדשה של מדינת ישראל. במשאל העם הזה, באספה המכוננת הזו, העם ייתן את התשובות על כל השאלות הרות הגורל האלו: מה עתידה של מדינת ישראל? האם מדינה יהודית ודמוקרטית, שבה העם הוא הריבון, עם שורשים יהודיים, שורשים שהלוחמים שלנו יוצאים כששם שמיים שגור בפיהם, כשהם יוצאים עם ספר תורה בזרועותיהם, או שאנחנו רוצים להחליף את הכול למדינת כל אזרחיה וחבורת משפטנים ופקידים ששולטים בכול?

והחבורה הזו לא מסתפקת בכך, אלא מנסה לפגוע במנהיג שיש היום לעם ישראל, שזכינו בו – מנהיג בעל שיעור קומה, שמצליח לשחק שחמט. איך אמר לי היום מישהו? לשחק שחמט ולצפות 20 מהלכים קדימה. הוא מניע את המעצמות בעולם, את המדינות במזרח התיכון לכיוון שכל-כולו אומר: הגנה ושמירה על ביטחון ישראל ועל נצח ישראל כאן, במדינת היהודים.

שימו לב שכל העולם פועל לפי מה שעם ישראל מתווה, מה שראש ממשלת ישראל מחליט שלשם העולם יפנה, וזאת תהיה המלחמה וזה יהיה הניצחון. זה מה שקורה.

אני רוצה להקריא לכם, מתוך מאמר של ז'בוטינסקי שקראתי עכשיו, לאותם פקידים ויועמ"שים שחושבים שהם יכולים להתוות כאן מדיניות, ושנבחרי הציבור ושראש הממשלה זה רק איזו אפיזודה חולפת; שהם בעצם מתווים את הכול, שאפשר להסתדר גם בלעדי מנהיגים.

אז ז'בוטינסקי כותב ככה: האידיוטים הללו צווחים בראש כל חוצות כי תפקיד האישיות בהיסטוריה, כמוהו כאפס. מי צריך ראש ממשלה? מי צריך מנהיג? ההיסטוריה כביכול נעשית מאליה, ואלה המכונים מנהיגיה אינם אלא סוכניה ופקידיה. ז'בוטינסקי כתב את זה לפני הרבה מאוד שנים. כבר אז הוא ראה את הפקידים ואת הסוכנים, איך שהם חושבים שהם קובעים ושהם מתווים את ההיסטוריה ושהם חורצים גורלות של עם ושל אומה במדינה.

ממשיך ז'בוטינסקי: מה אומרים אותם פקידים ויועמ"שים? אלמלא היה קיים יוליוס קיסר, היה נמצא איזה יוניוס קיסר, איזה בהרב מיארה כזאת, איזה יצחק עמית כזה, אך ההיסטוריה הייתה משיגה את מבוקשה. ובגלל פרט של מה בכך, כגון היעדר אישיות זו או אחרת, דבר לא היה נעצר או משתנה מיסודו. גם בלי ראש הממשלה היינו יכולים להוביל את המאמצים במלחמה הזו, לנצח בה, להוביל את ארצות הברית להילחם כתף אל כתף יחד איתנו, להבטיח את נצח ישראל. לא צריך מנהיג – זה הפקידים, היועמ"שים.

ילעגו נא לי ככל אוות נפשם, ממשיך ז'בוטינסקי, ואני מאמין כי בלי רוסו הייתה המהפכה הצרפתית מתעכבת לשנים רבות; בלי נפוליאון הייתה השפעתה מצטמצמת בתחומי צרפת בלבד ולא מתפשטת באירופה כולה, ובלי גריבלדי הייתה איטליה מחכה עד היום, מחכה לגריבלדי שלה. מבין אני, ההמונים צוברים את חומרי הבניין, אך בונים רק המנהיגים, ובמקום שאין מנהיג, אפילו החומר הטוב והיקר ביותר יתגלגל ויירקב בלי תועלת.

יש מנהיגים רעיוניים משני סוגים.

אני משליך את זה על מה שקורה במציאות של היום - - -

אני יודע. אני יודע.

סוג אחד נותן את תוכנה של התנועה, את הרעיון שאותו תצטרך להגשים המהפכה החברתית העומדת להתחולל. רעיון זה או רעיונות אלה צריכים להתאים לדרישותיה המעשיות של התקופה ולתת מוצא ממשי לצרכים שנצטברו, ואז הם מתקבלים בהדרגה על דעתה של החברה.

ותוכנה של המהפכה, עתידה מוכן ומזומן, אך בזה לא די. דרושה עוד המהפכה עצמה. הרעיונות החדשים מונחים כחומר דלק מת, דרוש מבעיר. ומי זה המבעיר הזה? זה הטיפוס השני של המנהיג הרעיוני. סוד השפעתו לא בשכל, לא בידיעות, לא בתפיסת עין בהירה, אלא במצב רוח, במזג, באש פנימית. כל החום הגבוה של התקופה מתרכז בנפשו, האיש בוער לעיני בני זמנו ומדביק אותם, אז מוכים הם בסנוורים ושוב אינם מבחינים במשגיו, סתירותיו או קלות דעתו, ואפילו את מעשי תעתועיו. הם מרגישים רק את אשו, האש האלוהית, ומן האיש הזה מתחילה המהפכה.

האיש הזה עושה את ההיסטוריה, ולא אותם חכמים בעיני עצמם, שבעין חדה כל כך ידעו לקרוא את צורכי הכלל בצורה קולעת כל כך וגילמו אותם באידיאלים החברתיים והמדיניים שלהם. ולא עצם הצרכים הללו ולא עצם הרעיונות הללו הם מניעי ההיסטוריה, אלא אישיות המנהיג היא גלגל התנופה של המכונה החברתית, שבלעדיו לא תוכל המכונה לזוז מנקודת הקיפאון.

אני לוקח את הדברים האלה שכתב ז'בוטינסקי על הרצל ועל מנהיגים אחרים, ואני רואה את אותם דברים היום, שאותם פקידים, אותם סוכנים, אותם יועמ"שים, שאמרו את זה במפורש: אנחנו רוצים לקחת את הכוח, את כוח ההכרעה, את כוח ההשפעה, מידי המנהיגים שהעם בחר בהם לידי הפקידות הלא-נבחרת. הם חושבים שהם יוכלו להפעיל כאן ולהנהיג את המדינה. הם לא מבינים, הם לא מבינים, את מה שהעם הזה רואה, שיש כאן מנהיג בעל שיעור קומה, שהם אפילו לא מסוגלים מהצד שלהם להעמיד מולו מישהו בעל שיעור קומה בסדר גודל דומה. מעמידים מולו את מי? אדם שרימה את בוחריו והקים כאן ממשלת אסון, ממשלת אחים מוסלמים; אדם שרקורד העשייה שלו הוא כלום ושום דבר, חוץ מתוכנית הלפיד הלילי; אולי תהיה מזרקה על שמו, אבל הנהגה לא. והם רואים ועיניהם כלות, והפקידים והיועמ"שים משתמשים בהגה כדי להסיט את כוח ההשפעה מאותו מנהיג בעל שיעור קומה, שיודע להוביל את מדינת ישראל בשעות קשות כאלו של מלחמה לפסגות מדיניות, לפסגות ביטחוניות, לפסגות כלכליות, ולהבטיח את נצח ישראל – הם מנסים להמשיך ולשלוט דרך אותם שני מעוזים שעדיין נותרו, דרך המעוז המשפטי ודרך המעוז התקשורתי. אבל שני המעוזים האלה בדרך לפירוק, הם בדרך לפיצוח, לביטול המונופול שיש היום לשמאל בתוך אותם שני מעוזים, ולפתיחת המעוזים האלה, שייצגו בעצם את כל העם היושב בציון.

אני רוצה לדבר על אחד משני המעוזים. מעוז המשפט הוא המעוז שכולנו מכירים עד כמה צריך לבוא ולדעת ולעמוד נחושים מול אלו שהחליטו שלא כדין, ללא שקיבלו שום סמכות – סמכויותיו של הייעוץ המשפטי לממשלה אינן מוגדרות בשום חוק, הכול בהנחיות ובסמכויות שהם נוטלים לעצמם, וכמובן בג"ץ שמפרכס אותם, והם מפרכסים את בג"ץ. בג"ץ נותן לעצמו סמכויות שלא כדין, ובעצם פוסל חוקים, פוסל חוקי-יסוד, עושה כל מה שבא לו לסכל מדיניות ממשלה. והדבר היחיד שאנחנו צריכים כדי לצאת מהמשבר החוקתי הזה, זה לא לשנות סדרי בראשית. הם מנסים לשדד מערכות, הם מנסים לשנות סדרי בראשית שהיו כאן מימים-ימימה; כל מה שאנחנו צריכים לומר זה – עד כאן. שהכנסת תקבל החלטה שחוקים שבג"ץ פוסל, אין משמעות לפסילה. הכנסת חוקקה, והכנסת היא המילה האחרונה. הממשלה צריכה לקבל החלטה שכאשר מקבלים צו שמנוגד לחוק מפורש שנוטל מהממשלה סמכויות שלו כדין, אין משמעות לצו הזה. כמו שכתב המחוקק בחוק יסוד השפיטה, סעיף 2: אין על בית המשפט אלא מורא הדין. הדין מעל בית המשפט, לא בית המשפט מעל הדין. היוצרות האלו, שהתהפכו, התהפכו שלא כדין. כל מה שצריך זה להחזיר אותן למקומן בנחישות, בראש מורם ובאמירה בלי למצמץ ובלי להתנצל.

אנחנו במדינה יהודית ודמוקרטית, שבה העם הוא הריבון, ולא במדינה שבה בג"ץ הוא הריבון ללא סמכות חוקית וללא שקיבל את המנדט לכך מהעם. ואנחנו עושים את זה, זה יקרה. אנחנו עדיין קולות בודדים שקוראים לומר שהיועמ"שית מודחת, ולכן צריך לאסור את הכניסה שלה למשרד ראש הממשלה, למשרד המשפטים, להביא מינוי של יועמ"ש חדש ולומר לבג"ץ – היועמ"שית הודחה כדין, הפה שאסר והרכיב מנגנון הדחה הוא הפה שהתיר ושינה את המנגנון, ולכן זה לא שפיט בכלל. אין לכם סמכות כאן. אותו דבר לגבי ראש השב"כ, אותו הדבר לגבי מינוי ופיטורים של שרים שלא כדין, בניגוד לחוק-יסוד: הממשלה.

אגב, הסיפור של השר בן גביר, זו שערורייה, גם אליבא דמי שמחולל את המהפכה המשפטית, שאמר שחוקי-יסוד הם בעצם האור שמאיר את הדרך גם לשאר החוקים. יש חוק-יסוד: הממשלה, שתוקן ונאמר בו ששר יכול להמשיך לכהן אפילו עם כתב אישום עד לפסק דין. וכאן יש לנו שר שאפילו לא נחקר, שלא הוגש כנגדו כתב אישום, ובאים כל אותה החבורה, בדיוק כמו אתמול בבג"ץ. אני הייתי אתמול בבג"ץ, סיפרתי קודם, לגבי הארכת הכהונה של חברי מועצת התאגיד. עומדים שם המשפטנים, מחלקת הבג"צים, הייעוץ המשפטי לתאגיד, למשרד התקשורת, לממשלה, ואומרים לבג"ץ, בלי למצמץ, בלי להתבייש: אנחנו מבקשים מכם צו שידלג על השר, למרות שהחוק אומר שהשר רשאי להאריך את כהונתם. הדבר תלוי בשיקול דעתו של שר התקשורת. איך אתם מעיזים לבוא ולבקש צו שיפר את החוק? הדבר הזה "עבר עבירה ושנה בה - - - נעשית לו כהיתר". העבירה הזו שהם עשו: ניסו פעם, פסלו חוק; עוד צעד מחוץ למעגל הסמכויות שלהם, למעגל האדום שמגדיר את הסמכויות שלהם; עוד צעד ועוד צעד עד שהכול נפרץ.

היום, אם תשאלו – ואני הצטערתי שלא שאלתי בעצמי אתמול את שופטי בג"ץ: תגידו לי מה הגבול שלכם? מתי הרשויות האחרות – הרי אנחנו מדינה דמוקרטית, יש איזון בין הרשויות; אתם מאזנים אותנו, זאת הטענה, הרשות השופטת מאזנת את המחוקקת, ואומרת לה: עשיתם דברים שלא כדין, ניגוד עניינים. מתי יש סמכות למישהו במדינת ישראל לומר לבג"ץ: חרגת מסמכותך כי הוצאת צו שלא כדין; עשית מעשה עברייני; פרעת חוק. מתי יהיה אפשר? מי יכול לומר להם דבר כזה? מה זה, "השפט כל הארץ לא יעשה משפט"?

מה את אומרת? מה?

שופט אחד זה כנראה לא מספיק, ובכל מקרה, כמו שאתה רואה, אנחנו בינתיים במבוי סתום לגבי מינוי שופטים חדשים, ונראה מה יהיה. גם החוק - - -

כן. אני חושב - - -

אבל מה שאני טוען, חבר הכנסת קלנר, הוא שזה שנתקענו והגענו לזה שאתה אומר, חבר הכנסת קלנר: זאת הגישה - - -

שלהם, כן, כמובן. כאילו יש בין המילים שלך, איזושהי אמירה שזה המצב, ככה הגענו למצב כזה.

ומי אשם בזה? מי אשם בזה?

אנחנו, אנחנו – אבל אשמים אנחנו. זה שהם חצו את הגבול פעם אחר פעם עד כדי כך שהתהפכו היוצרות, שהגולם קם על יוצרו, שהם הפכו להיות גם האספה המחוקקת והמכוננת של מדינת ישראל, שהם יכולים לבטל חוקי-יסוד וגם חוקים רגילים, זה בגלל שנכנעו לתכתיבים האלה.

נכון, אז אני מברך על זה. אני מכיר את דעתך, את עמדתך, שאתה מסכים לעמדה הזאת. ואני חושב שהדבר הזה צריך להיות על השולחן בצורה ברורה מאוד במערכת הבחירות הזו. שלא יהיה ספק, הממשלה הזאת תיבחר שוב, בעזרת השם; ביומה הראשון יועמ"שים יהיו משרות אמון במשרדים, בממשלה; בג"ץ לא יבטל יותר חוקים. זה מה שיאמר העם בדברו כשהוא ילך לקלפי. אין כאן – העם לא קיבל על עצמו סמכות-על.

אמר לי פעם – והזכרתי את זה כבר פעם – משה ניסים, שר המשפטים לשעבר, אמר לי: איך אתה אומר דבר כזה, שבג"ץ, אפשר לומר לו לא, הוא יכול לעבור על החוק. הרי כתוב: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אמרתי לו: זה כתוב לגבי שופטים שנבחרים על ידי העם. "שופטים ושטרים, תתן לך בכל שעריך - - - לשבטיך" אם כבר יש שופטים, שלא תסור מן הדבר שיגידו לך – זה החוק, זאת הרשות המחוקקת, שהעם בוחר אותה ומקבל עליו את מרותה, מקבל עליו את מרות החוק.

הרי החוק בא להסדיר את ההנהגה בתוך המדינה. העם מקבל עליו את הסמכות של הנבחרים, הוא אומר, תקבעו אתם את המדיניות, אבל בג"ץ לא נבחר לקבוע מדיניות. בג"ץ, כמו שאמר יצחק רבין, זיכרונו לברכה: אני לא חושש משופטי בג"ץ, הם ישפטו לפי החוקים שאנחנו נחוקק. אמירה פשוטה כל כך, שכל ישר ובהיר כל כך, והיום זה הפך להיות כמעט דברי כפירה. היום תגיד את זה במקום – תשאל את האופוזיציה אם הם חותמים על המשפט הזה. אותם צאצאים אידיאולוגיים של יצחק רבין, האם הם חותמים על המשפט שבג"ץ ישפטו לפי החוקים שאנחנו נחוקק? הם אומרים לך: לא, בג"ץ יעשה מה שהוא רוצה, אנחנו סומכים עליו יותר מאשר סומכים על הכנסת. אמרו את זה במפורש, חברי כנסת כאן מיש עתיד. ולכן, ולכן - - -

אני לא יודע מי אשם במדיניות של החלפה, אנחנו מדברים בעיקר - - -

לא, אבל בזמן בגין בית המשפט הכיר בגבולותיו, הכיר בזה שהוא צריך לשפוט לפי החוק.

ב-20–30 השנים האחרונות בית המשפט רמס כל מוסכמה, פרץ את כל הגבולות והחליט שהכול מותר לו, שאין דבר שעומד בפניו. יש כבר שאלה תיאולוגית: האם בג"ץ יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? זה כבר הגיע למצב כזה.

יש דתות שבהן האלוהות מתלבשת בתוך גוף של אדם. זה הפך להיות בצורה כזו שיצחק עמית ושופטי בג"ץ חושבים שדעתם היא דעת עליון, שממש הכול נשפך דרכם, האור, הטוב, השכל הישר, וכל מי שחושב אחרת מהם, דעתו בטלה כקליפת השום ועמדתם היא החוק. לומר שדעת בג"ץ היא החוק, זה דבר שהוא לא דמוקרטי, זה דבר שהוא מסוכן מאוד. בג"ץ לוקח אותנו, ברגע שהוא מבטל חוקים וחוקי-יסוד, מדרדר אותנו במדרון חלקלק לקראת מדינה שבה אין כמעט משמעות לבחירות, אין משמעות לדיונים - - -

כן, כן. אנחנו בדרך לשם.

קוראים לזה, וראש הממשלה מזכיר את זה מפעם לפעם, מועצת החכמים של אפלטון, שבה אומנם אין שליט אחד, אין אדם אחד שהוא דיקטטור, אבל יש מועצת חכמים שהם קובעים את הכול. זו אינה דמוקרטיה, ואנחנו לא בחרנו במדינת היהודים את המשטר הזה, של מועצת חכמים שהיא תקבל את כל ההחלטות כאן.

אומנם ניסו בממשלה הקודמת לקחת מועצת חכמים אחרת, מועצת השורא, שהיא תקבע את המדיניות, אבל זה היה מתוך בחירה של אותה ממשלה. הממשלה, שגנבה אומנם את דעת העם אבל בסופו של דבר בעקיפין נבחרה על ידי העם, היא החליטה שהיא מקבלת על עצמה את מועצת השורא. זה דמוקרטי, זה עדיין סוג של דמוקרטיה, כי הגוף הנבחר החליט לקבל איזשהן מוסכמות, שמנוגדות לעמדת רוב העם היושב בציון, אבל זה מה שהגוף הנבחר החליט, ולכן הוא הוחלף.

אבל כשאותם שופטים מחליטים שהם מועצת החכמים שקובעים את הכול, בלי שיש יכולת לעם להחליף אותם בקלפי, בלי שיש אחריות למעשים שלהם; הם נוטלים לעצמם את כל הסמכויות, אבל כשקורה משהו, כשקורה אירוע – למשל באסון הנורא שקרה במירון, האחריות כולה הוטלה על כתפי הדרג הנבחר ומי שהיה ממש פעיל שם, באותו אירוע; אבל שופטי בג"ץ, ששנים ארוכות לא אפשרו לעשות את מה שהמדינה רצתה לעשות שם, להפקיע את המקום ולאפשר סדר חדש במקום, מתוך ראייה של ביטחון הציבור, הם לא באו לוועדת החקירה, הם לא העידו בפני ועדת החקירה. להם נתונה רק הסמכות ולא האחריות, ולכן הדבר הזה מסוכן.

אנחנו פועלים כדי לשנות את זה. אני מקווה מאוד ופועל לשם כך שבבחירות הקרובות נשים את הדברים בצורה בהירה על השולחן כדי שכשהממשלה הממשלה תנצח, ובגדול, בעזרת השם, יהיה לה את המנדט הברור והמפורש במשאל עם, באספה מכוננת, לעשות ולהתוות את המדיניות שהיא מבקשת להתוות ללא עיכובים משפטיים.

קראנו בפרשת השבוע, אדוני היושב-ראש, את פרשת ויקהל-פקודי. יש שם פסוק שיש עליו מדרש מעניין: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת". בנות ישראל הביאו לנדבת המשכן את מראות הנחושת שהן רואות בהן כשהן מתקשטות, ומשה סירב לקבלן; משה אמר, זה דבר שלא בא מתוך מקום קדוש, זה עשוי ליצר הרע, זה עשוי לעניין גשמי, לא ראוי להשתמש במראות של נשים שמתקשטות בהן לבית המקדש, למשכן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "קבל, כי אלו חביבין עליי" יותר מכול, "שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" – זה במראות הצובאות – "שעל ידיהם העמידו צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו מתקשטות לפניהם, וזהו שנאמר: תחת התפוח עוררתיך". הקדוש ברוך הוא בוחן לב וכליות, רחמנא ליבא בעי. חביבה עליו תרומה של מראת נחושת פשוטה שבאה מלב טהור, מאהבה גדולה ומתוך דאגה לעתיד עם ישראל, על פני תרומת זהב ואבנים טובות ומרגליות שבאה ממקום אחר. גם ברשימת התורמים מוצגות, קודם כול, התורמות והתכשיטים שתרמו.

אנחנו נמצאים ערב ראש חודש ניסן, חודש הגאולה. "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". כמו אותן נשים, שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים, אותן נשים אשר "נשא לבן אתנה בחכמה", כך צריכים גם אנחנו נשיאות לב, מעשים ופעולות מכל הלב למען השמירה על המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו, על הזהות היהודית שלנו במדינת ישראל, שמירה על העם היהודי במולדתו מפני אותה רוח עוועים שנושבת במחנה השמאל הפוסט-ציוני. כחומה בצורה אנחנו נעמוד ועומדים כנגד אלו המבקשים לזרוק את חיילינו לידי בית דין אנטישמי, כמו בפרשת כוח 100 וכמו מה שקרה בעבר, וכנגד הניסיונות להחדיר לתוכנו זרמים המנסים לקעקע את היהדות ואת שלמות עם ישראל, כמו שבג"ץ ניסה לעשות לנו עם הכותל הרפורמי.

ראינו שגם בפורים התהליך שם התחיל מזה ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אגב, מרדכי, שהיה משבט איש ימיני – אנחנו רואים את זה כאן בהקבלה, גם במנהיגות של הדור הזה, איך שההנהגה, איך שראש הממשלה עומד, לא כורע ולא משתחווה מול הלחצים, לחצים כבירים, שאני לא יודע אם יש מישהו שהיה יכול לעמוד בהם, מבית ומחוץ. אחרי ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", זה נתן לאסתר את הכוח של "ותלבש אסתר מלכות". ללבוש מלכות. לקבל נשיאות לב, לבוא בראש מורם, בראש יהודי מורם, מול הלחצים שיש כאן, מול הניסיונות והאתגרים שעומדים בפנינו לשמור על המדינה הזו כמדינה יהודית ודמוקרטית – דרושה כאן לבישת מלכות; לבישת מלכות אל מול אלו שמנסים להחליף כאן את העם דרך המשפט והתקשורת, ומול כל אלו שמנסים לקעקע את היהדות ואת שלמות עם ישראל.

בימים גורליים שכאלו לעתיד עמנו ומולדתנו, אנחנו זקוקים יותר מכול לברכתו של משה שבירך את ישראל בפרשה: "'ויברך אותם משה' – אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם". וכן גם אנחנו מברכים את ראש הממשלה, את ההנהגה הביטחונית, את ממשלת ישראל, את הלוחמים שלנו שנמצאים בשטח, את המפקדים, שתשרה שכינה במעשי ידינו, ושנזכה לחזק את עם ישראל בארץ נחלת אבותיו ולהעמיק את שורשינו כאן בארץ הזו לתפארת מדינת ישראל.

זה, להבדיל, ראיתי היום את עופר כסיף בבת – ראיתי את חברת הכנסת לזימי, שכתבה באופן מחפיר, בחרפה של ממש, על הלוחמים שלנו, על לוחמי מג"ב, שהם בדרך מלעשות קניות לחג, הלכו – אני לא יודע אם היא כתבה "ורצחו" – והרגו מחבלים, כאלו שמנסים לפגוע כאן בעם ישראל בארץ נחלת אבותיו. הם היו בדרך מקניות לחג. זה הזכיר לי ממש אותך, חבר הכנסת כסיף. ואני חושב שאתם יכולים להתאחד, אולי, עם הדמוקרטים, שרואים בנו, במתנחלים, במתיישבים ביהודה ושומרון, תתי-אדם; שרואים בחיילי צה"ל רוצחי תינוקות כתחביב. אני חושב שיש בכם הרבה מן המשותף, והרבה מן המשותף הזה צריך להיות לא כאן בבית הזה אלא במקום אחר, בפרלמנט אחר, שהוא לא הפרלמנט היהודי-ישראלי.

אדוני היושב-ראש, באותה פרשה שהזכרתי קודם קראנו: "אלה פקודי המשכן, משכן העדת אשר פקד על פי משה". מפרש המדרש: "איש אמונות רב ברכות", זה משה, שכל דבר שנמסר לידיו התברך. לא במקרה התורה פותחת את פרשת פקודי במניין מדויק של נדבות המשכן. למה? המדרש מספר שכאשר הסתיימה המלאכה, החלו ליצני הדור מרכלים על משה: לאן הלך הכסף? יש מדרש אחר שאומר שהיו מסתכלים עליו: "והביטו אחרי משה". על משה רבנו. גם אז היה את אותו ערב רב, שהסתכלו על משה רבנו, ואומרים: תראו, צווארו כמה עב, שוקיו כמה שמנים. את כל זה הוא לקח מהתרומות שלנו, לקח לעצמו. ככה הוא השמין ממה שהוא הכניס לכיס שלו. ליצני הדור, אותו ערב רב - - -

בבקשה, בטח.

ליצני הדור היו אומרים על משה רבנו, זה שהביא את עשר המכות, קרע להם את הים, הביא להם את המן ואת בארה של מרים ואת עמוד הענן, כל הניסים שהיו, ומשה רבנו בשליחותו של הקדוש ברוך הוא היה המנהיג של עם ישראל, ועדיין אותה קטנוניות, אותה צרות עין. היו מסתכלים אחריו ואומרים: תראו איזה שמן הוא; תראו איזה צוואר שמן יש לו; הוא כנראה מהתרומות שלנו הכניס לכיס, בגלל זה יש לו אוכל טוב. לאן הלך הכסף?

בוודאי, בוודאי. אני אומר, ההיסטוריה חוזרת.

ההיסטוריה חוזרת, וכל פעם שיש מנהיג טוב, יש גם את הקנאים. יש את אותם צרי עין. יש את אותם חמוצים, אותם ממורמרים, שקשה להם לראות בהצלחה שלו, ומחפשים: כן, לקח שמפניה; כן, לקח סיגר; כן, קיבל ככה; לא עשה ככה. אדם – אני חושב שאפילו אם הנשיא טראמפ יבוא לכאן, והוא ידיד גדול שלנו ואנחנו אוהבים אותו מאוד, אבל גם אם הוא יבוא להתמודד כאן מול נתניהו במדינת ישראל על ראשות הממשלה, אני חושב שנתניהו ינצח אותו.

וכשיש מנהיג בעל שיעור קומה כזה, ברור שיהיו צרי עין, ברור שיהיו כאלו שינסו לפגוע בו ולהפיל אותו דרך עלילות ודרך רדיפה פוליטית. ולא סתם נשיא ארצות הברית רואה את זה ואומר: מה קורה איתכם? כל העולם מביט עלינו בהשתאות, רואה איזו יכולת הנהגה יש לעם ישראל, איך עם ישראל, בסייעתא דשמיא, שהיא הסיעה הגדולה ביותר שיש בכנסת, כמו שאומר ראש הממשלה – איך מצליח עם קטן כזה, מדינה כזו קטנה, לשנות סדרי עולם. כל העולם משנה סדרי בראשית בשביל להבטיח את קיומו של עם ישראל כאן בארץ נחלת אבותיו. זה לא קרה לאף עם ולא יקרה לאף עם, כי זה הייעוד של העם הנבחר של עם ישראל כאן בארץ ישראל.

אז משה, למרות מעמדו הרם, יושב ומוסר דין וחשבון לציבור, ומונה במדויק כמה שקלים נאספו, כמה כסף, כמה זהב, לאן הלך כל שקל, לאן הלך כל דבר, כדי לקיים בעצמו: "והייתם נקים מה' ומישראל". חכמינו מספרים על שמואל האמורא שפסל את עצמו מלשפוט אדם רק משום שהושיט לו יד לעזרה. הרגישות הזו, אפילו לחשש של מראית עין, היא יסוד באמון הציבור.

אבל מה קורה אצלנו היום? מה קורה אצלנו היום? אלו שאמונים על הצדק, אלו שאמונים על שמירת החוק, אלו שצריכים להוות דוגמה ומופת – דווקא הם מסתתרים מאחורי חומות של כוח, בלי לתת דין וחשבון לציבור. חוקרים כשנוח להם, מעלימים עין כשמתאים להם, וניגודי עניינים בכלל לא משפיעים על הדנ"א שלהם. הם חסינים מפני ניגודי עניינים.

אנחנו רואים פרשות על גבי פרשות, דברים שקורים, איך שהם מאתרגים מצד אחד. הפרשה החמורה ביותר של ההדלפה, שפגעה בלוחמי צה"ל, שפגעה במדינה ישראל בעולם, עדיין החקירה שלה מדשדשת. אנחנו רואים, בהתחלה ניסו לקבור אותה במצולות ים, ואז במצולות הקרח של איסמן. והיועמ"שית לא זומנה לחקירה, למרות שאנחנו יודעים שהיא ניסתה לטשטש וניסתה למנוע מהמידע הזה להגיע, וניסתה לחסות את המידע הזה. היא לא זומנה לחקירה. היא ממשיכה לנסות ולרדוף את נבחרי הציבור, את ראש הממשלה שלנו בזמן מלחמה. אבל כל הדברים שקשורים אליה ואל חבריה מוסתרים ומאותרגים על ידי חומות של משפט ותקשורת מוטה ומאתרגת.

אבל הגיע הזמן לשנות. לבחור בשופטים ואנשי ציבור שיהיו נקיים מה' ומישראל. כאלו שיזכו באמון העם.

השבת קראנו את פרשת פקודי ואת שבת החודש. פרשות שמזכירות לנו את תחילת הדרך: הקמת המשכן וראש חודש ניסן. החודש הזה, ראש חודש ניסן, מסמל את התחדשותו של עם ישראל ואת עמידתו האיתנה לנצח. "החדש הזה לכם ראש חדשים", חבר הכנסת גנץ. ישראל מונים את החודשים שלהם לפי הלבנה. למה? היא מתמעטת, אבל תמיד חוזרת ומתחדשת. כמו שאנחנו אומרים בברכת לבנה, "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן". כך גם עמנו, עם הנצח, לא משנה מה יעבור עליו, תמיד יתגבר ויאיר באור יקרות.

אגב, יש לנו מנהג. ניסים, היושב-ראש, גם אצלכם המנהג הזה, מנהג הבשישה, נכון?

גם הטריפוליטאים. יש לנו מנהג בליל ראש חודש ניסן.

לא, אנחנו אומרים "בשישה". גם אנחנו אומרים "בשישה".

אתם אומרים "בסיסה". כן.

כן. אנחנו גם אומרים "קוסקוס".

יש כאלה שאומרים "קשו-קשו".

אז המנהג בראש חודש ניסן, בליל ראש חודש ניסן, זכר למשכן שהוקם ביום הראשון לחודש ניסן, לעשות, להכין את הבסיס. ושמים בתוך הבשישה הזאת כל מיני דברים טעימים, מתוקים. שמים את המפתח של הבית. שמים תכשיטי זהב, כדי לסמל על ההתחדשות, כדי לסמל את זה שנצח ישראל לא ישקר.

יש כאלו שמנסים לכבות את האור האלוקי הזה. אבל לא יעלה בידם. היועמ"שית המודחת וחבר מרעיה שולחים שוטרים לעצור את אלו שתורתם אומנותם. הם אומרים: אל תבדילו – למרות שהמדיניות של הממשלה ושל הכנסת היא להבדיל, להגיד בחוק הגיוס: מי שתורתם אומנותם, שילמדו; מי שאין תורתם אומנותם, שיתגייסו באלפים וברבבות. אבל הם לא. "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", זאת האמירה. המאבק שלהם, הניסיון שלהם לכבות את האור של עם ישראל, זה דבר שלא היה לו אח ורע. זו פעולה, שהיא שערורייה גם דמוקרטית וגם יהודית וגם ערכית, ממש מכת מצרים.

אתה יודע, אדוני היושב-ראש, יש מכה אחת במצרים שפרעה אמר עליה: "ויסר מעלי רק את המות הזה". הוא לא סבל את המכה הזאת יותר מכולם. אתה יודע מה הייתה המכה הזאת? מכת הארבה. מכת הארבה – פרעה ביקש: "ויסר מעלי רק את המות הזה". שואלים, למה רק המכה הזאת? הסביר המגיד הירושלמי, רבי שבתי יודלביץ – הוא אמר שאת כל המכות פרעה יכול היה לסבול חוץ ממכת הארבה. למה? כי לפי המדרש, הארבה נח בשבת. הארבה נח בשבת, שמר שבת. שומרי תורה ומצוות פרעה לא יכול היה לסבול. לכן על הארבה הוא אמר: "ויסר מעלי רק את המות הזה".

לצערנו, יש לנו ערב רב כזה שלא מסוגל לראות את שומרי הגחלת, את אלה שתורתם אומנותם, את תלמידי החכמים שיושבים ומאירים את עם ישראל בתורתם, והוא מנסה להיאבק בהם. עשו כאן ממש חגיגה, אותה אופוזיציה מופקרת, אותה אופוזיציה למדינה. עשו כאן ממש חגיגה כאשר נאמר שבגלל המלחמה מחכים כמה ימים, כמה שבועות, עם חקיקת חוק הגיוס.

כי יש דברים שקשורים למלחמה. עד שנציגי הציבור החרדי יקבלו החלטות מה עושים, אם מחוקקים את החוק של הקואליציה, שהממשלה והקואליציה רוצות, או שנכנעים לתכתיבים של ייעוץ משפטי. שאלה פשוטה, בעיניי, התשובה פשוטה. אבל עד שיקבלו את ההחלטה הזאת, בינתיים, מחכים עם זה קצת.

כאן האופוזיציה, חברי יש עתיד, פתחו שמפניות. השאלה היא "ולשמחה מה זה עֹשָׂה". הרי ברור שכשיעבור חוק הגיוס יתגייסו אלפים ורבבות שאין תורתם אומנותם מקרב הציבור החרדי. זה יקל על המילואימניקים, זה יספק את צורכי הביטחון של הצבא, זה ינמיך מאוד את הלהבות על הנושא הזה ששנוי במחלוקת כל כך הרבה שנים.

אבל הם לא – הצלחנו לפוצץ את זה. הם חושבים שהם הצליחו. הם לא מבינים שזה רק עניין של המתנה של תקופה קצרה, ובעזרת השם, אנחנו נחוקק את חוק הגיוס ההיסטורי הזה, שעושה כאן סדר, שבא לטובת ביטחון ישראל. בעזרת השם, עוד במושב הזה, עוד טרם הכנסת תצא לפגרת הבחירות שלה.

בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. שבעזרת השם נאיר באור יקרות של עם סגולה בארץ נחלת אבותינו, באור של המורשת שלנו. הרבה גרזנים הונפו על סלע המורשת, אלפי שנים – כולם נבלעו בסלע המורשת והיו כלא היו. גם אלו של הדור שלנו, גם הערב רב שנאבק בתורה, שנאבק בשבת.

בתקופת הממשלה הקודמת, ששמה לעצמה את מועצת א-שורא כמועצת החכמים שלה, הלכו כאן עם אצבע בעין. אותה חברת הכנסת מיכאלי, שהלכה דווקא בעיצומו של יום השבת לחנוך את המטרונית בחיפה; אותו ליברמן שהלך עם הפמליה שלו דווקא בעיצומו של יום השבת באשדוד, כדי לחלל אותה בפרהסיה.

כל אלו שניסו לפגוע בכשרות, בשבת, בלומדי התורה, במורשת שלנו, נעלמים והולכים, הם "כלים מאליהם", לא נשאר מהם כלום. כי העם הזה, בטח הצעירים שלנו, הלוחמים שלנו, החיילים שלנו, מבינים שהמאבק שלנו כעם ישראל כאן זה לא רק על אדמה, זה לא המקום היחיד שאפשר לחיות בו. המאבק שלנו הוא על ההיסטוריה, על המורשת, על השורשים העמוקים שלנו כאן בארץ הזו. והשורשים העמוקים האלה, אין מה לעשות, שואבים את כוחם מתוך התורה שלנו, מתוך הערכים שלנו, כדי להבטיח את נצח ישראל.

הרוח הזו, שמניפה את המפרשים, שמניעה את המפרשים של הלוחמים שלנו בקרב, את ספינת הקרב העצומה של מדינת ישראל – הרוח הזו היא הרוח של המורשת, הרוח של הערכים שלנו. בלי זה, אם אנחנו הופכים להיות מדינת כל אזרחיה, מדינה שאין לה שבת ואין לה תורה ואין לה ערכים, בשם מה אנחנו יוצאים להילחם? על מה? על מה אנחנו יוצאים להילחם?

את זה העם היושב בציון כבר מבין. העם היושב בציון מבין את זה שאנחנו כאן "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". העם היושב בציון לא ייתן, למרות כל הניסיונות, להגחיך ולהבהיל ולגרום לרפיסות של הלוחמים. מה אנחנו עושים? מתי מפסיקים? מהי נקודת היציאה? למה עושים את זה? בשם מה? כל הניסיונות האלו להחליש כבר לא מזיזים לעם הזה, זה לא פוגע בנו.

בדיוק. מהי נקודת התבוסה? מתי נכנעים לחמאס? מתי יוצאים החוצה? מתי נסוגים? מתי מפסיקים? לא מפסיקים, תירגעו. יש כאן הנהגה שעושה את הדברים בשום שכל; לוחמים שמחוברים למורשת הקרב הזו, לערכים שלנו, שבאים ואומרים: תנו לנו להמשיך עד הניצחון.

יש לי שכן במושב, שי מוגרבי – הוא והבן שלו, אחד מהם בסוריה, אחד מהם בלבנון. והבת שלו גם כן נמצאת שם בחמ"ל של אחד המקומות. הוא אומר: אני אשלח אליך סרטונים מכל החיילים, מכל הלוחמים שנמצאים אצלנו. אין הבדל, אין ימין ושמאל. אנחנו סומכים עליכם. אנחנו רוצים שתיתנו לנו להמשיך לנצח ולהבטיח את נצח ישראל. אכפת לנו מהעם הזה, אכפת לנו מהערכים.

כוח האחיזה שהיה לאופוזיציה בזמנו, שהיא הצליחה לגנוב את העם, לגנוב את לבבו ולנהג אותו כשבוי חרב בממשלה הקודמת, תחת כנפיה של מועצת א-שורא – הרוח הזו נגמרה, היא כבר לא מנשבת במפרשים של העם הזה. יש עדיין חלקים, יש את אותם שוליים, אבל העם הזה, רוב מניין ורוב בניין שלו, רוצה בערכים, רוצה במורשת.

לא רוצה לראות אופוזיציה שמצביעה אי-אמון בממשלה שמובילה לוחמים לקרב בעיצומה של מלחמה. לא רוצה לראות אופוזיציה למדינה. הוא רוצה לראות נבחרי ציבור שאכפת להם מהארץ הזאת. הוא רוצה לראות נבחרי ציבור שהחזון שלהם זה הערכים והמורשת, שהחזון שלהם זה להבטיח את נצח ישראל, ולא שהחזון שלהם הוא שתהיה מזרקה על שמם, מוזיאון על שמם או כיכר על שמם. זה לא מה שאזרחי ישראל רוצים.

אני רוצה לומר לחבריי, לחבריי לכנסת אבל בפרט לחבריי לאופוזיציה, אנחנו נמצאים בימים גדולים לעם ישראל, בימים גורליים. לא בכל יום כותבים פרק בספר דברי הימים של עם ישראל. אנחנו היום ממש כותבים את איגרת הפורים הזאת בשנית. גם בזמן אחשוורוש – מגילת אסתר, יש בה הרבה דברים נסתרים. בזמן שמרדכי גילה מה שבגתן ותרש רוצים לעשות כשומרי סף, לא ידעו לאן זה יתגלגל. הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה.

מקדים רפואה למכה, כמו שאנחנו היום, הבא להורגך השכם להורגו, מקדימים רפואה למכה. אבל אנחנו בימים כאלו, בימים באמת גדולים, שבספרי ההיסטוריה, כשיקראו את הפרק הזה שראש הממשלה נתניהו כותב עכשיו בספר דברי הימים של מדינת ישראל, לא יזכרו את כל אלו שניסו לפגוע בו ולזמן אותו לחקירות על שטויות תוך כדי המלחמה, את אלו שהפריעו לו ברדיפה פוליטית, בבזבוז זמן תוך כדי המלחמה. לא יזכרו את אלו שניסו והגישו הצעות אי-אמון כנגדו. לא יזכרו את אותם שופטי בג"ץ שממשיכים לסכל את המדיניות שלו ולהפריע לו בזמן מלחמה. לא יזכרו, בוודאי, את היועמ"שית המודחת, שאולי תיזכר כהערת שוליים בפרק הזה.

לא יזכרו את אלו שהצביעו אי-אמון כנגד ממשלה בזמן מלחמה, בזמן שלוחמים רוצים את האמון, האמון מלא בממשלה הזו, שמובילה אותם לקרב. מה אתם אומרים ללוחמים שלנו שנמצאים עכשיו בשדה הקרב? מה אתם אומרים להם? אל תאמינו לממשלה, אל תצאו לקרב, אין לנו אמון בה? זאת האמירה של אופוזיציה לממשלה? זאת אמירה של אופוזיציה למדינה? אתם אופוזיציה ללוחמים שלנו. אופוזיציה שמגישה – שמצביעה ביחד עם איימן עודה, צורר ישראל, על אי-אמון בזמן מלחמה, או שמגישה הצעות אי-אמון בזמן מלחמה, מה היא אומרת ללוחמים? אין לכם אמון בלוחמים? אתם אופוזיציה ללוחמים שלנו?

אלה דברים שבאמת, נשגב מבינתי איך ערב בחירות, בשעה שראש הממשלה נתניהו כותב פרק בספר דברי הימים של מדינת ישראל, אתם בלי להתבייש באים ונאבקים בו, באים ונאבקים בממשלת ישראל, באים ופוגעים, מנסים לפגוע במאמץ המלחמתי באמצעות אותה יועמ"שית מודחת וחבריה, שמסכלים את מדיניות הממשלה.

מנסים לגרום לראש ממשלה – ליטול ממנו את הסמכויות לגבי מינוי או הדחת שרים בזמן מלחמה. כל הדברים האלו ייזכרו. אולי, אני מקווה בשבילכם שזה לא ייזכר בספר דברי הימים של מדינת ישראל. אבל אם זה ייזכר, זה בוודאי ייזכר לדיראון עולם, זה לא ייזכר לטובה. לא נזכור לטובה את אלו שהצביעו אי-אמון בממשלת ישראל בזמן שהיא מובילה את לוחמי ישראל לקרב. אתם צריכים לדעת את זה. אתם צריכים להבין שזה לא ימים רגילים. אלו ימים היסטוריים, ימים גורליים לעם ישראל. חבריי לקואליציה מבינים את זה, ולמרות שיש לכולנו רצונות וכל מיני דרישות ובקשות ודברים להגשים, לכל חבר כנסת כאן, שמים את הדברים בצד עד כמה שאפשר וממקדים את המאמץ, את המשאבים, במאמץ המלחמתי, בכתיבת הפרק הזה, שיהיה פרק מעורר השראה. והוא באמת פרק מעורר השראה, פרק שבו מדינת ישראל הצליחה לעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מאסון נורא לפני שנתיים וחצי למצב שבו כל העולם מביט בהשתאות איך מדינת ישראל מגייסת את כל העולם לטובתה, איך נשיא ארצות הברית נלחם איתנו כתף אל כתף, איך אנחנו משמידים אויב אחר אויב.

אדוני היושב-ראש, בליל הסדר, כששופכים – דם ואש ותמרות עשן – סבתא שלי, זיכרונה לברכה, יעקוטה, הייתה תמיד מוסיפה: אחמדינג'אד, חמינאי, כל צוררי ישראל. שופכים עליהם את היין כדי שיישפך דמם. היא לא זכתה לראות בהתגשמות של זה, אבל היא רואה את זה מלמעלה. ככה אנחנו עושים, והלוחמים שלנו, וההנהגה שלנו עושה את זה – היא משמידה אותם שם אחר שם, צורר אחר צורר, כי ידעו כל צוררי ישראל, מי שמנסה להפיל שערה משערות ראשו של יהודי ארצה, דמו בראשו, דמו בראשו. ואתה, ידידי יושב-ראש הוועדה לביטחון לאומי, גם מתכנס, נכון? מתכנס בימים האלה כדי לוודא שמי שפגע ומי שרצח יהודים, דמו יהיה בראשו, דמו יהיה בראשו.

אז אני רוצה לסיים. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, שנאיר באור יקרות של עם סגולה בארץ נחלת אבותינו, שנזכה לחזרת חיילינו עטורים בכתר ישועה ובעטרת ניצחון, ושכימי צאתנו מארץ מצרים, יראנו נפלאות. אמן, כן יהי רצון.