הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני, אני חוזר עכשיו מרמלה, שם ביקרתי בבית הכנסת שהוצת השבוע. הייתי שם, עזרתי קצת להזיז את הספסלים וכאלה, הם עושים שם איזשהו מניין בחוץ, אירוע נורא ואיום. עכשיו אני מגיע לכאן, ואומרים לי, תבוא לדבר. ואני מסתכל על החולצה, והיועץ שלי אומר לי: תשמע, תחליף חולצה לפני שאתה עולה לדבר, החולצה שלך התלכלכה שם. ואמרתי לו: אתה יודע מה, אני אעלה עכשיו עם החולצה המלוכלכת. ולמה אני אעלה עם החולצה המלוכלכת? אתה אומר, חבר כנסת צריך להיות מכובד, זה מכוער לעלות עם חולצה עם כתמים.

זו בדיוק הנקודה, כי זה באמת מכוער לעלות עם חולצה עם כתמים, אבל המציאות מכוערת. מציאות שבה בלב מדינת ישראל, ברמלה, כנראה תושבים שלנו עם תעודת זהות כחולה, מציתים בית כנסת, שורפים בית כנסת, והדבר הזה עובר כמעט בשתיקה. לא ראיתי גינויים של הדבר הזה כמעט בשום מקום, בטח לא מחברי הכנסת הערבים כאן, בטח לא ממנהיגים בעולם שנחרדים כל פעם שיהודים עושים איזה משהו. ואתה אומר לעצמך, כן, המציאות הזו מכוערת, המציאות הזו מכוערת, ואני באתי לפה קודם כול כדי להדגים אותה,

כן. זה מכוער, זה מגעיל, ואנחנו צריכים לראות את זה בעיניים ולא לנסות לייפות את הדבר הזה, כי יש לנו כאן אויב בפנים. יש פה אויב בפנים שמרשה לעצמו, ואני אומר לך עוד פעם, זה באמת מזעזע, כי אתה מגיע לשם, ואתה פשוט פוגש את רב בית הכנסת, פגשתי אותו – אגב, יהודי איש ש"ס, איש של המפלגה שלכם.

בסדר, אבל אתה יודע, הוא מזהה את עצמו, יש שם תמונה ענקית של הרב עובדיה מבחוץ. והוא לקח מקום שהיה בעבר מרכז הימורים כזה שם, והלך בעצמו, שכר את המקום, שיפץ אותו, הפך אותו לבית כנסת, בית מדרש. נמצאים שם אנשים, כל יום באים ומתפללים. במוצאי שבת האחרונה הוא מגיע לשם, כי הוא מקבל קריאה באמצע הלילה, בזמן של האזעקות, שבית הכנסת עולה בלהבות. אז בהתחלה חשבו שאולי נפל איזה רסיס או משהו. המשטרה בדקה – לא, יש פה חשד להצתה. ובאמת, אדוני, זה בלתי נתפס כמה הדבר הזה עובר בשקט. אני חייב לומר, מציאות שבה בית כנסת בלב מדינת ישראל עולה באש, הצתה, המשטרה חושבת שזו הצתה, והדבר הזה לא מקבל את ההתייחסות הראויה, זה אירוע שהוא בעיניי הזוי לחלוטין.

ביקשתי מראש השב"כ שייכנס לסיפור הזה, ששב"כ יחקור את העניין הזה, ימצא את המציתים. זה פיגוע טרור בעיניי לכל דבר, פיגוע לאומני, שבסוף מציתים בית כנסת בתוך מדינת ישראל. הדבר הזה אסור שיעבור בשקט.

אבל אתה יודע, אמר ז'בוטינסקי: שקט הוא רפש. זה מה שהרגשתי שם היום. אני אומר לך, הגעתי לשם, ואני אומר לעצמי, איך יכול להיות שאם לא היה הנציג שלנו שם בעירייה, שאומר לי: צבי, בוא תראה, שרפו בית כנסת – לא הייתי שומע על זה אפילו. ואתה אומר, איך זה לא מזעזע את כל העולם? איך יכול להיות שכאן אצלנו באמצע המדינה, שורפים בתי כנסת באהלן-אהלן, וזה בשולי שולי החדשות, הרבה אחרי איך מישהו אמר למישהו משהו.

זה אירוע שאנחנו חייבים לשנות אותו, כי בסוף האויב הזה – אנחנו צריכים לדבר על האויב ולהסתכל לו בעיניים. אמרתי, אני עולה לפה עם חולצה מלוכלכת כי האירוע מלוכלך. ויש אנשים שבסוף שמו לעצמם למטרה – הם לא שורפים בית כנסת כי יש שם משהו שהם לא אוהבים, הם שורפים בית כנסת כי הם לא רוצים שאנחנו נהיה כאן בכלל. הם לא רוצים שאנחנו נהיה, הם לא רוצים שלא נהיה רק ביהודה ושומרון; הם לא רוצים שנהיה ברמלה, הם לא רוצים שנהיה בכלל בשטח שבין הנהר לים. זה מה שהם צועקים, זה מה שהם אומרים כל הזמן, וכל מה שאנחנו צריכים זה בסך הכול להאמין להם; להאמין להם, ולהראות להם שאנחנו לא אותה מדינת ישראל, אנחנו לא אותה מדינת ישראל שבמשך עשורים ידעה להכיל ולהתייחס לדברים האלה.

בדיוק, להסביר להם. אתה יודע, היה מי שאמר שיש כמה דרכים להסביר. יש כאלה שמבינים במילים ויש כאלה שצריכים להסביר להם בדרכים אחרות, וזו בדיוק הסיטואציה. אנחנו כמדינת ישראל, אם אנחנו מדינה חפצת חיים, צריכים להסתכל על הלכלוך הזה בעיניים ולהסיר אותו. תודה רבה.