תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת.
יש לנו בכנסת חברה, שמה אורית סטרוק, שקרה לה אסון נורא. לה ולמשפחתה קרה אסון נורא. וכל מי שהוא הורה לא יכול שלא להזדעזע ולרעוד מתוך מחשבה על דבר כזה, שאתה צריך לקבור את הבן שלך, את הבת שלך. ואם זה לא מספיק, יש פה קבוצה של אנשים שמדברים בשם הרבה עקרונות נאורים לכאורה, שלפני שקברו את הבת, לפני הכול, כבר פצחו במסע ביזוי והכפשה. ובאמת, אתה מנסה להבין מאיפה בא רוע כזה של יהודים כלפי יהודים. בכלל, אם אתה מסתכל ואתה מנסה לבדוק איפה יש שעם אחד שונא כל כך – כי זה לא משהו אחר, זו שנאה, תהומית, יוקדת, מעוורת, שאין בה כלום ושום דבר חוץ משנאה - -
- - ואיך הדבר הזה נוצר, איך הדבר הזה נברא ומה עושים כדי לרפא ולתקן. ומי שאני חושב נותנת לנו דוגמה הכי טובה זו השרה סטרוק בעצמה. כי השקט שלה בא ממקום של אהבה. בא ממקום של אהבה לבת שלה, של אימא שמגינה על הבת שלה. זה מה שגרם לה לשתוק כשהבת שלה עוד הייתה בחיים. וזה מה שגורם לה לשתוק, בטח היום, בשביל לכבד את זכר הבת והמשפחה. ובאיזשהו מקום, למרות שאני חלוק על השרה סטרוק בהרבה דברים, ולא יצא לי יותר מדי לתקשר איתה, אני חושב שחלק גדול מהשתיקה זה בגלל אהבה לעם ישראל.
ואני חושב שכולנו פה, בבית הזה, צריכים ללמוד מהשרה סטרוק. יש לנו המון המון מה ללמוד ממנה. יש לנו המון מה ללמוד על תיקון, ועל חמלה, ועל אהבה, ועל אמונה.
זאת אמונה.
נכון. ולכן מפה, עד כמה שזה אפשר, רוצים לשלוח לה חיזוק גדול, רוצים לשלוח לה הערכה אין קץ ורוצים להגיד לה ולמשפחה שלה שהגבורה שלהם במשך כל התהליך הזה, היא לא משהו שעבר מתחת לרדאר, אלא היא מהדהדת וזוהרת בתוך תקופה שלפעמים היא חשוכה מאוד. תודה רבה.
292 מילים של חנוך דב מלביצקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.