הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני כמה ימים קיבלתי הודעה שגרמה לי לבכות, ולא בגלל הכסף אלא בגלל האנושיות הפשוטה. וזו הייתה ההודעה: חברים יקרים, לאור המצב הביטחוני והביטולים, נוריד לכם החודש 50% משכר הדירה, בתקווה שהמלחמה תסתיים בהקדם ושיגיעו ימים שקטים. ההודעה הזאת ריגשה אותי, כי מישהו שם בחוץ אמר לעצמאי בקצה השני: אני רואה אותך.

תבינו, אנחנו במרץ 2026, וחודש מרץ הוא הלב הפועם של תעשיית התרבות והאירועים. זה חג פורים, חודש האישה, מדובר בחודש הכי כלכלי בשנה, החודש שכולם חיכו לו כדי לנשום, ועבדו עליו חודשים מראש. ובמקום חגיגות קיבלנו שוב ואקום תהומי. להיות עצמאי בישראל, ובטח בתחום התרבות, זה אומר שאתה הראשון שמנתקים לו את צינור החמצן והאחרון שמאפשרים לו לחזור לנשום. בשש השנים האחרונות, מהקורונה ועד המלחמה הבלתי-נגמרת הזו, העצמאי בישראל הוא לא בעל עסק, הוא שורד. ברגע שנפתחת מערכה, העצמאי מוכתר בעל כורחו לגלדיאטור שנשלח לזירה להילחם לבד מול מפלצות, בלי שאף אחד יושיט יד. זו שותפות מלאה עם המדינה ברווחים, אבל בדידות מוחלטת בהפסדים. זה להיות מילואימניק שסוגר את העסק ויוצא להילחם על הבית של כולנו בזמן שאף אחד לא נלחם על הבית הכלכלי שלו. זה לשלם את דמי הביטוח הלאומי הגבוהים ביותר ולגלות שכשאין עבודה – אתה שקוף.

"רצים, רצים הם באוויר / מחכים שמישהו יסביר / איך בסוף תמיד אני נשאר לבד". את המילים האלו כתב יהל דורון מהצמד גיא ויהל, שאני מאוד אוהבת, זמר, מפיק מוזיקלי ויוצר מדהים. חשוב לי להדגיש כאן, עולם התרבות הוא לא רק הכוכבים הגדולים, הזמרים והזמרות, השחקנים והשחקניות שאתם רואים על המסכים. נכון, כל אחד מהם הוא עולם שלם, ועולם התרבות בכלל מוחזק בצוות נאמן מוכשר ומסור, שבלעדיו שום דבר לא יכול לקרות. אלה המפיקים, המפיקות, הנגנים, התאורנים, המלבישים, המאפרות, הסאונדמנים, הבקליינרים, המהנדסים, צוותי הגברה ותאורה, המעבדים, הבמאים, היוצרים, הכותבים, המלחינים, התסריטאים, מההסעדה ועד הנהגים – משפחות שלמות שברגע אחד כל עולמן הופך למסע הישרדות וללא שום אופק. האנשים האלה הם הראשונים להתייצב ולהירתם ולהתנדב ימים ולילות. בכל פעם כשהמדינה צריכה אותם – במקלטים, בבתי חולים, מול מפונים – הם נותנים את הנשמה שלהם למען החוסן של עם ישראל. אבל בסוף, כשצריך לדאוג להם, הם נשארים לבד, ואחרונים בתור, למרות שתמיד, ללא יוצא מהכלל, הם הראשונים להיפגע במלחמות, במבצעים וגם בקורונה.

ואז אני שואלת, איפה שר התרבות מיקי זוהר? אדוני השר, איפה אתה? מרץ 2026 אמור היה להיות החודש שבו התעשייה הזאת מרימה את הראש, כשהם רק התחילו להתאושש אחרי מעל שנתיים שכיבו על עולם שלם את האור. במקום זה, אלפי אנשים, נשים וגברים בתחום התרבות, נמצאים בחרדת הכנסה קיומית. כמה מלחמות ומשברים המדינה צריכה כדי להבין שלא ניתן לחשב את הפסדיהם במתווים שהיא מציעה? ובמה אתה עסוק, אדוני השר? בחודשים האחרונים אתה רק מבטל תקציבים, מאיים עליהם ומתעסק בנקמנות אישית. היית צריך להיות זה שדופק לשר האוצר על השולחן; היית צריך להפוך עולמות כדי להביא מתווה פיצויים אמיתי לעולם התרבות, וזה שרואה את כל אנשי המקצוע שציינתי קודם. אתה היית צריך להיות הלוחם המרכזי והאמיתי עבור עולם התרבות, זה התפקיד שלך. איך יכול להיות שעברו כמעט שבועיים מתחילת המבצע, ואין אפילו פוסט אחד שלך או של המשרד שלך שמתייחס אליהם?

במבצע עם כלביא ידעתם לתת תשובות – מה קרה עכשיו? למה המדינה נאלמת דום כשעצמאים קורסים? איך יכול להיות שוועדת הכספים ממשיכה לקדם תקציבים פוליטיים, מגזריים, בזמן שאומנים, סאונדמנים, מפיקים, לא יודעים איך יביאו אוכל בערב החג?

משפט לסיום.

אדוני השר, תעשיית התרבות היא הנשמה של המדינה הזאת, היא החוסן החברתי שלנו. אני מאחלת לעם ישראל ששר התרבות יראה את האנשים וקודם כול יילחם למענם. לשם כך המשרד שלו קיים. תודה.