הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, כבוד היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, אני מגיעה היום לוועדות, לדיונים, ואני באמת חייבת לומר שאני קצת מזדעזעת. אנחנו עוברים תקופה כל כך מטלטלת. אתה יודע, כבוד היושב-ראש, יצאתי אתמול, אולי בפעם השנייה מאז המלחמה, בגלל היסטוריה, היסטוריה בריאותית, פוסט-טראומה. תושבי שדרות, 20 שנה, עוטף, ואז בא לנו 7 באוקטובר, ואתה רואה בחצר שלך מחבל שיורה עליך ואתה מבין שהבת שלך והנכדים עוד דקה נרצחים. עכשיו, נכון שיחסית, תודה לאל, קצת דילגו עלינו. עדיין, היו אזעקות, אבל אנחנו שומעים את ההתרעות.

אתה יודע מה? במשך 20 שנה אפילו לא חלמתי על המושג הזה, פוסט-טראומה. מי בכלל חשב? עד שבוקר אחד הבנתי שכשאני עומדת על הקברים ואני מסתכלת, אני בעצם בוכה על זה שיכול להיות שזו הייתה בכלל הנכדה שלי. אני לא הבנתי. אני רוצה להגיד לאדוני היושב-ראש שאני כבר ב-9 באוקטובר חזרתי, הלכתי ללוויות, לחטופים, לכול.

באמת לזכותם של יושב-ראש הסיעה שלי לפיד, ומאיר כהן, שאמרו לי: דבי, זה יחזור אלייך. אמרתי: לא, אני צריכה להיות שם. ברוך השם, תודה לבורא עולם, הוא הציל לי את הבית, הוא הציל לי את הילדים. אני רוצה להיות. בוקר אחד אתה קם ואתה מבין שוואלכ, אתה מסתכל, אני מסתכלת מסביבי – אומרת: ואלכ, נשארו חיים. כשהבת שלי בשעה 16:00 כותבת לי: אימא, יורים אצל השכנים, איפה הצבא? חוסר האונים הזה, זה מתאסף.

הבוקר אני צריכה לבוא לכנסת ישראל. אתה יודע, אתה יוצא משדרות, אתה צריך להגיע לירושלים. נכון, שדרות ממוגנת. הביטחון הוא קצת לנו כתושבים. אנחנו גם יודעים במיפוי איפה כל דבר, אנחנו יודעים גם איך מתנהגים. כשאני צריכה לבוא לירושלים, וזו העבודה שלי, אני לא צריכה לקטר – יש רופאים, יש זה – אבל בדרך כלל אתה בא כשאתה צריך, כשזה חשוב, כשיש לך SOS. לבוא לכאן ולראות בעצם ועדות שהן לא רלוונטיות למצב של המלחמה. לא כספים קואליציוניים. אגב, אני גם רוצה להגיד שאני מאוד מעריכה שראיתי שעכשיו עשו משאל טלפוני ל-81 מיליון למיגונים בארץ. למה 81? אדוני, כל המדינה שלנו. זה כבר לא העוטף וזה לא רק שדרות, ואנחנו גם לא מדברים כאן על הצפון, במרכז.

ועכשיו מדבר איתי היועץ שלי, הדובר שלי – הוא גר בנהריה, הייתה שם פגיעה, יש שם פצועים – והוא אומר לי: דבי, הכול רעד. ואמרתי לו: אני כל כך מבינה אותך.

כן, זה נורא. ואני אומרת, אדוני, אלה ימים מטלטלים, ואנחנו, חברי הכנסת, צריכים להיות כאן ולשמור באמת על מה שאפשר. אבל עדיין, סדרי עדיפויות צריכים להיות הגיוניים.

אני אתמול, אדוני, סיירתי ברווחה בבאר שבע, במס"ר שם, וישבתי עם קבוצת עובדות סוציאליות ועובדים סוציאליים מדהימים. אתה רואה חבר'ה שכבר שבועיים בקושי ראו בתים. אבל החבר'ה האלה, אדוני – יש עו"ס למשפחה, עו"ס למכורים, ועכשיו הם גם עו"ס לחירום. ובצדק הם אומרים: אבל למה אנחנו לא מתוגמלים? אנחנו לא מדברים על כסף. תרחיבו לנו ביטוח רכב, תנו לנו הבראה, תנו לנו משהו לנפש. אני מסתכלת ואני אומרת: חברים, למדינת ישראל לא חסר כסף. תנווטו אותו למקומות הנכונים. ואלה, אדוני, לוחמי הצדק, עובדים סוציאליים, לוחמים וכו'.

יפה, אז אני שמחה לשמוע, ואני חושבת שזו בשורה.

בדיוק. אני באופן אישי גם אמרתי להם: אני מבטיחה לכם – אומנם השר לא מתנהל - - -

כן, בגלל זה הלכתי אתמול - - - אבל החלטתי לכבד, שליום הזה אני אגיע, כי צריך להצדיע להם.

תודה, אדוני.