הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת נכבדים, עם ישראל היקר, 20 שנה אני עוסקת בתחום של בריאות הנפש. זה לא תחום שאני בחרתי, לא חיפשתי אותו, לא רציתי אותו; הנושא הזה בחר אותי, ואני קיבלתי עליי את הדין. שנים אני נאבקת להקמת חדרים אקוטיים גם בבתי החולים הפסיכיאטריים, ולכל הפחות להנגשה של החדרים הללו בבתי חולים כלליים כלפי מתמודדי נפש. אני מכירה טענות רבות של מתמודדי נפש, שהחברה כולה והרופאים בפרט לא מתייחסים ברצינות לטענות שלהם כי הם נפגעו מינית, ואומרים להם: אתה משוגע, את משוגעת, מאחורי גבם או מול פניהם.

כן, או מול פניהם או מאחורי גבם, ולא מתייחסים באמת לטענות הללו. ובעיניי זו בושה וחרפה. מאז ומתמיד כך אמרתי. אני אומרת את זה בכל דיון שצריך להתייחס ברצינות לאירוע הזה.

אני חייבת לומר עוד נקודה אחת בקטע הזה. אני הגשתי מספר הצעות חוק בנושא של בחירת בתי חולים פסיכיאטריים, שבן אדם בישראל שצריך ללכת ולהתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, לא יכול להיות שהמדינה תקבע לו לאיזה בית חולים ללכת לפי האזור שבו הוא גר. בחלק מהנימוקים שאני מעלה על כך אני אומרת: אם אדם נפגע שם, בתוך בית החולים, בין אם פגיעה נפשית, בין אם פגיעה פיזית, בין אם פגיעה מינית, הוא לא רוצה לחזור לשם, ולכן תאפשרו לו את הבחירה.

יחד עם זאת, אני חייבת לומר על כל אדם, אבל אולי גם בפרט על מתמודדי נפש, שלא תמיד כל מה שנאמר זה אכן מה שקורה. ואנחנו צריכים לקחת את זה בעירבון מוגבל, כי תמיד מן הצד השני יש את הנפגע או הפוגע, והתפקידים עלולים להיות מוחלפים בהינף יד. וכן, לפעמים מתמודדי נפש, שהם אהובי ליבי, לפעמים הם חווים חוויה כל כך קשה, שהם משליכים עליה. זה לא מה שקרה, אבל הם משליכים עליה כתוצאה מן המחלה. ושוב, כשמדברים על מתמודדי נפש, יש לא מעט מחלות – לא סכיזופרניה כדוגמת דיכאון ולא דיכאון כדוגמת מאניה-דפרסיה. לכן, אני לא אומרת את זה על כולם אבל כן יש כאלה שלא באמת חוו את החוויה, אבל הם כן חיים אותה כאילו הם חוו אותה. ולכן תמיד עלינו להתייחס אליהם בחמלה ענקית.

עם קשר או בלי קשר אני רוצה רגע לומר לכולכם פה על מה שנעשה לאורית סטרוק, חברתי היקרה והאהובה. הייתי אתמול בלוויה, והלב של כולנו נשבר, פשוט נשבר, בלוויה הזו, לשמוע את האחים, לשמוע את המשפחה. אני גם מכירה את המקרה מקרוב, כי כן ליוויתי את אורית ואת המשפחה בנושא הזה הספציפי. ומה שברשתות החברתיות עושים לה זה פשוט פשע אחד גדול.

רוע צרוף, שאין לי אלא להקיא מהדבר הזה. ואני חייבת לומר לך, אורית היקרה והאהובה שלי, שאני יודעת שאת לא שומעת.

עלייך ועל משפחתך נכתב: "הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים - - - עליהם הכתוב אומר: ואֹהביו כצאת השמש בגבֻרָתו". אנא, כמו שאת עושה כל יום בלי כל קשר, התפללי לבורא עולם ותבוא כבר הגאולה, כי הקדוש ברוך הוא ישמע את בקשתך. מה שעושים לך ברשתות החברתיות, מה שמעלילים עלייך, עלילות שאסור בכלל להעלות על דל שפתיים, ואת שותקת ולא משיבה. בעבר, כשבתך עוד הייתה בינינו, לא רצית לפגוע בה, ולכן לא הגבת. היום את לא מגיבה כנראה לזכרה.

ולכן אני פשוט מעריצה את האישה הזו, גם בנושא הזה, ובכלל. פשוט הפער העצום בין מה שהיא, בין הדבר הענק הזה שנקרא אורית, לבין מה שמעלילים עליה ברשתות ובכלל בתקשורת, פשוט יש פער ענק, שאפשר להעביר בין הפערים האלה גדוד שלם של טנקים. אורית, והמשפחה היקרה, אנחנו משתתפים בצערכם הרב ואוהבים אתכם נורא, ושלא תדעו צער.

ומעניין לעניין שלא קשור, אני כן רוצה לדבר. כמה זמן עוד נשאר לי?

תם הזמן. טוב, אנחנו נשמור את זה לפעם אחרת. אני רק אומר שיש שני דברים שאני רוצה לדבר עליהם, ולא עכשיו, אלא בפעם הבאה שיינתן לי. א. על המחדל בנושא ביטוחי חיים לנכי צה"ל, שחברות הביטוח מדירות אותם או מעלות להם את הפרמיה. חשבנו שפתרנו את האירוע הזה, ומסתבר שלא כך, ונמשיך ולהילחם, ואני אדבר על זה בפעם הבאה. הנושא האחרון הוא טיפול פוריות למחבלים, גם הנושא הזה – אני לא אישן בלילה עד שנתקן גם את הנושא הזה, כי לא ייתכן הדבר הזה . תודה.