הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 26), התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה. אתמול כולנו קראנו – לא שומעים?

אתמול כולנו קראנו ששרי הממשלה יכלו לצפות בסרטון שמראה את המנהרה שבה הוחזקו החטופים, ואני רוצה לשאול את השר – אדוני שר הדתות מלכיאלי, אני רוצה לשאול אותך רגע לא בציניות, אלא באמת: יצא לך לצפות בסרטון הזה על איך הוחזקו החטופים? ראית אותו?

ראית את הסרטון בישיבת הממשלה כשהציגו לשרים איך הוחזקו החטופים?

אה, אוקיי, אז אתם לא צפיתם. אוקיי, פשוט רק מלקרוא, אני כל הלילה – – –

נכון, אז אנחנו מתייסרים עד עמקי – – –

לא, לא, ולכן אמרתי, לא בציניות. רציתי לשאול איך זה לצפות בזה – –

– – כי רק מזה שקראתי הנפש שלי – – –

של כולנו. אני מדברת עליי. אני פה, ולכן אני מדברת עליי.

ואני לא יכולה להבין איך אחרי שאנחנו קוראים את הדברים האלה, איך אחרי שאין מישהו שלא עובר לו בראש ב-repeat מה קרה שם בחדר הזה בדקות האחרונות, מה היה שם – הצרחות, הבכי. הם התחננו? הם היו כל כך מותשים, מורעבים ומיואשים, שכבר לא היה אכפת להם מה קרה שם בחדר הזה בשניות האחרונות. הם כבר עברו טראומה והוחזקו מעל 300 ימים, ועכשיו נכנסים לחדר, מכוונים לראש שלהם אקדח, והם מבינים שזה הסוף.

ולכן, אין שום דבר – שום סיבה, שום ספין, שום נימוק לא לעשות הכול, אבל הכול, כדי לשחרר אותם. הייתה עסקה, הוחזרו בה מעל 100 חטופים, ובמבצעים צבאיים הוחזרו בודדים, וההפך – יכול להיות שבגלל לחץ צבאי יורים בהם, או שחלקם נפגעים מההפגזות. לכן, אנחנו חייבים קודם כול לשחרר אותם. אין שום דבר אחר שאנחנו צריכים לעסוק בו – לא בהפיכה משטרית, לא בתקציבים, לא בכלום. רק בחיים שלהם. הפצע הזה פתוח. אנחנו לא נוכל להמשיך הלאה בחיים שלנו. לא תהיה תקומה, לא יהיה שיקום, לא יהיה שום דבר בריא במדינה הזאת עד שאנחנו לא מחזירים את כולם הביתה – את החיים ואת המתים. תודה.