קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, בכל פעם אני יושב לי בשקט כאן ומסתכל איך עולים לכאן חברי כנסת, מחככים ידיים, וכשאין להם מה להגיד אז הם מסתכלים וחושבים: במי ניכנס הפעם? יאללה, יש לנו בג"ץ, ניכנס בבג"ץ.
אני מאושר ואני שמח – למרות הביקורת, לא אחת, לא פעם ולא פעמיים – שמדינת ישראל, החברה הישראלית נלחמת בציפורניה, חלקים ממנה לפחות, בכדי לשמר את בג"ץ הזה ואת מערכת המשפט כמערכת ליברלית, מערכת שעומדת בפני עצמה. אני מזכיר לכולם שאם חס ושלום קצינים שלנו, שר הביטחון וראש הממשלה, ייעצרו או יאוימו בחוץ לארץ – וזה כבר בדרך – היחידים שיעמדו להגנתם הם אותם שופטים ואותו בית משפט שאנחנו ובמיוחד חלק מהשרים כל כך נהנים להיכנס בהם.
יש כל כך הרבה צרות שהממשלה הזאת מייצרת; יש כל כך הרבה תחומים שהפכו לשטחי הפקר, שהממשלה הזאת לא מטפלת בהם, שכל מה שהם עושים – כל מיני משיחיסטים, אנשים שחושבים שאנחנו לפני מלחמת גוג ומגוג. אנחנו לא לפני מלחמת גוג ומגוג. אנחנו ננצח את האויבים שלנו בזכות, ולא בגלל שאנחנו מפחדים ממשהו.
ואני רוצה עוד דקה, אדוני, לעבור לנושא אחר. השבוע הייתי בדאלית אל-כרמל וביקרתי בעמותה לחייל הדרוזי – היית שם, אדוני היושב-ראש? אצל קופטאן חלבי. ראיתי כמה שאנחנו, החברה הישראלית, חלקים גדולים ממנה, חברה של צבועים. אני אומר את זה על הרקע של נפילת גיבורים, חיילים גיבורים, קצינים, מפקדים, לוחמים בני העדה הדרוזית. אני מגיע לשם, כמו שחלק מחבריי – ואתה אומר לי, אדוני היושב-ראש, שגם אתה היית – ורואה עמותה שמנסה להיאבק כדי שצעירים בוגרי צבא דרוזים יוכלו להיכנס לעולמות ההייטק, והם עושים שם עבודת קודש, הגברת סון הר מלך, עבודת קודש. אבל הם מספרים לי שהמדינה לא איתם. זאת עמותה שחיה על פילנתרופיה.
ואני שואל את עצמי עד כמה אנחנו יכולים להיות צבועים – לעמוד דום ולהרכין ראש, ולדבר גבוהה-גבוהה על התרומה של החיילים והקצינים הדרוזים, אבל במקומות שהם צריכים אותנו – כי כמו הבנים שלנו וכמו הילדים שלכם, כולם רוצים להיכנס לעולמות ההייטק – וטוב שאתה נמצא כאן, שר החינוך, תוריד אוזנייה אחת; מוזיקה קלאסית אתה לא שומע, אדוני השר. אני אומר, טוב שאתה נמצא כאן. אני מאוד מבקש ממך, תמצא זמן, גם בצוק העיתים הזה, ותלך לראות את העמותה הזאת, כי מגיע לה שיבואו לעמותת החייל הדרוזי, ושהממשלה תגיד: זה המעט שאנחנו יכולים לתת.
הדבר השני שהיה שם – וסליחה, אני לא נוהג לעבור את זמני – בתוך העמותה הייתה קבוצה של חבר'ה בוגרים של הצבא, דרוזים, שפתחו חמ"ל הסברה. הם דוברים ערבית, זאת שפת האם שלהם, הם לוקחים חומרים ומסבירים לעיתונות בלבנון, בצרפת, בגרמניה – יש שם עיתונים ערביים. הם בקשר עם העורכים והם מציגים את התמונה האמיתית, והם עושים את זה בהתנדבות. אבל כן, הם צריכים כמה פרוטות לשלם לצלמים ולעורכים. מקבלים הודעה, כך הם אמרו לי, מקבלים הודעה מהמשרד – השר שיקלי, באיזה משרד הוא? משרד ההסברה, התפוצות – – –
כן. הם קיבלו 300,000 שקלים, וגם את זה הפסיקו להם. כואב הלב לראות את זה. לכן, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, ואני אומר לך, אדוני השר: אם אתם יכולים – אני גם מנסה – אבל אם אתם יכולים. זה נטול פוליטיקה; זו קבוצה של אנשים טובים שרוצים לעשות לטובת ההסברה שלנו, להציג את הדברים הצודקים שלנו, וכנראה שהשר שיקלי ואנשיו, מה זה מעניין אותם? העיקר מחר – סון הר מלך, אני יודע שזה יכעיס אותך – העיקר חוק הרבנים. תודה רבה.
537 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.