קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, השרה?
אה נכון, ראיתי. חברי כנסת נכבדים, ביום שני מגיע דן – השם כמובן בדוי – הביתה לבית אימו. היא כבר יודעת, משהו לא בסדר. הוא לא בסדר, הוא שומע קולות, הוא חושב ששדים רודפים אחריו, הוא לא שקט. דן – שוב, שם בדוי – סובל מסכיזופרניה. הוא היה מאושפז כמה פעמים בבית חולים גהה. אימא שלו חיה את האי-שקט הזה, היא יודעת שעוד שנייה זה עלול להתפרץ, המעבר – בטריאז' כך קוראים לזה בשפה המקצועית – בין ירוק לבין אדום, יכול לקחת שניות. והוא לא משתף פעולה, הוא לא מוכן ללכת לקבל טיפול, הוא לא מוכן ללכת לבית החולים.
בצר לה, היא משאירה את בנה הגדול יותר איתו בבית, והולכת לבית החולים גהה, זועקת לעזרה, מבקשת עזרה. אבל אף אחד לא מושיט לה עזרה. כמו תפוח אדמה לוהט, היא מועברת לפסיכיאטר המחוזי. כשאני אומרת "מועברת", זה שאומרים לה: תתקשרי לפסיכיאטר המחוזי, תיצרי איתו קשר. אבל אי-אפשר, למי שמכיר את האירוע, להתקשר לפסיכיאטר המחוזי; לכל היותר אפשר לשלוח לו מייל, והתשובה – אולי אחרי יומיים, שלושה, ארבעה. אבל גם זה לא היה עוזר לה, כי כדי לטפל בבן שלה, קרי לאשפז אותו בכפייה, צריך להביא מסמך רפואי, ואין לה מסמך רפואי, כי הבן לא משתף פעולה. ולכן היא כבר לא יודעת מה לעשות. היא חוזרת הביתה, מבקשת מבנה המבוגר יותר שילך לרופא המשפחה, אולי הוא יוכל לעזור, והיא בינתיים נשארת לשמור על דן, שם בדוי.
אבל גם משם לא באה הישועה, הם לא יודעים מה לעשות. השעות עוברות, המצב מחמיר, אבל אין מה לעשות. עובר לו יום, ודן נעלם מהבית. דן נעלם מהבית כשהמצב שלו לא טוב, חברים, לא טוב. הוא ממש שומע קולות, הוא חושב שרודפים אחריו, שמישהו רוצה להרוג אותו. ואז הוא מגיע לירושלים, לוקח סכין ורודף אחרי אישה עם ילדים. כן, כן, אתם לא מביעים התפעלות או תדהמה, אבל כן, הוא רודף אחרי אישה שלא עשתה לו שום דבר עם ילדים שלא עשו לו שום דבר. היא מצליחה להתחמק, האישה עם הילדים, ומגיעה לביתה ונועלת את הדלת ומתקשרת למשטרה ומדווחת על האירוע. בינתיים דן האומלל, שהוא חולה, כמו שאמרתי, יורד לרחוב, עובר כמה פסיעות ורואה אדם עם קורקינט ומתחיל להתווכח איתו, כי הוא רוצה את הקורקינט כי הוא רוצה לרדוף או להרוג אחר השדים שרודפים אחריו.
ואז מגיע שוטר, הוא רואה גם את הקריאה מקודם ומחבר אחד לאחד ומחליט שזה הבן אדם שהוא מחפש. הוא מגיע לדן ומתחיל שם ויכוח. השוטר לא מכיר את האירוע. אף אחד לא הכשיר אותו להתמודד מול מתמודד נפש ששומע קולות וחושב ששדים רודפים אחריו. אני מקצרת, כי מסמנים לי פה לקצר. סוף הסיפור – השוטר נופל על הרצפה כי דן מנסה לדקור גם אותו. והשוטר יורה בדן מקרוב תשעה כדורים שמביאים את דן לטיפול נמרץ, מונשם ומורדם.
באירוע הזה המדינה שילמה המון כסף, הוציאה המון כסף מכיסה, גם עבור הטיפול עכשיו לאישה ולילדים, גם לשוטרים, לאחד השוטרים שמאושפז, גם לשופט שצריך לדון בתיק, וגם לחדר הניתוח שבו מנתחים את דן ועוד ועוד ועוד ועוד.
הפתרון הוא צוותי משבר ומוקד נפשי ארצי. אמרתי את זה. אני אחזור שוב ושוב על האירוע הזה. זה היה יכול להיפתר אם לאימא המסכנה הזו היה לאן להתקשר והיו צוותים שיוצאים הביתה לטפל בדן, שגם הוא אומלל. יש רק קורבנות באירוע הזה.
אני מאוד מקווה שגם בעזרת חברתי היקרה לימור סון הר מלך וגם שר הבריאות – –
– – אנחנו נצליח סוף-סוף לדאוג לאירוע הזה לקרות, לשירות ההכרחי הזה לקרות. ואני מקווה שזה יקרה בקרוב, שלא יהיו לנו עוד נפגעים בנפש ובגוף בשל היעדר השירות הכל-כך חיוני הזה. תודה.
567 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.