הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 13)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, תלמידי מיתרים היקרים, לפני יומיים שלח לי היועץ הפוליטי שלי עידו את תמונתו כשפניו שותתי דם ופנס שחור מעטר את אחת מעיניו, מתוך ההפגנה שבה השתתף במוצאי שבת. בימים אלה, כשמאות אלפים עדיין – ואני אומר עדיין – נמצאים ברחובות ומפגינים בעד מה שאנחנו רואים כמלחמה על הדמוקרטיה, הייתי בעצמי, אדוני, בהפגנות ביבנה, בבאר שבע, בירושלים, בגוש עציון, אפרת, בתל אביב, וראיתי אלפי אלפי מפגינים עם דגלי ישראל, מפגינים ללא אלימות. כשמישהו הניף דגל לא ראוי, הם הורידו אותו. כשמישהו דיבר אמירות של שנאה, הם השתיקו אותו. המסר של לא לאלימות הוא מסר חשוב מאוד, אשר דווקא בימים שבהם הציבור משמיע את קולו, צריך להיאמר ולהישמע בצורה הברורה ביותר. הפגנות – כן; אלימות – לא. חברה אזרחית שיוצאת ונלחמת על הדמוקרטיה – כן, אבל לא יד איש באחיו.

במשך השנה וחצי שבה אנחנו ישבנו בממשלה הייתה הפגנה דרדלה אחת, מי שזוכר, כאן, ליד בית המשפט העליון. אני הערכתי שהיו שם 3,000 אנשים, המשטרה אמרה שקצת פחות, אבל זה לא משנה. שלטון לא נבנה מהפגנות, אבל שלטון מתערער מהפגנות, וכשהמונים יוצאים ואומרים לשלטון: עד כאן, השלטון מרגיש את זה. עכשיו, היות שאני לא באתי ממחוזות השמאל ו-80%–90% מחבריי מתנחלים, אנשי הציונות הדתית, אז קבוצות הווטסאפ שלי רוחשות, והכותרת: הימין עולה לירושלים. והאמת שאני שמח, אני שמח שהימין מתעורר אחרי שנות דור, מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, כשהשתתפנו בהפגנות נגד הירידה מרמת הגולן. הימין נזכר שגם הוא צריך להילחם על שלו, וזה בסדר גמור, זו חובה אזרחית של כל אדם לצעוק את שקשה שלו, כשהוא שומר על הגבולות, כשהוא יודע מה לא עושים. ונזכור שאחרי כל זה ואחרי שהאזרחים משמיעים בצורה מבורכת את קולם, נדבר אחד עם השני, נזכור שאנשים אחים אנחנו.

היום בוועדת החוץ והביטחון שמענו סקירה מדאיגה מאוד משר הביטחון על האיומים הרוחשים כנגד מדינת ישראל, מחוץ לגבולותינו וגם בתוך גבולותינו. נזכור שבסופו של דבר מדינת ישראל היא של כולנו, ואנחנו צריכים להגן עליה, וגם אחרי המחלוקת הנוראית הזאת שהממשלה הזאת הביאה אותנו אליה, אנחנו נמשיך ונבנה את הגשר המשותף כי אנשים אחים אנחנו. תודה.