הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 13)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, לפני חודשיים עמדתי כאן בפעם הראשונה והושבעתי להיות חברת כנסת בישראל. מהר מאוד הבנתי שהמשאב הכי יקר במקום הזה, כמו בהרבה מקומות אחרים, הוא הזמן. בזמן הזה רציתי להיטיב עם האזרחים, רציתי להיות נבחרת ציבור טובה. לעשות, לשנות, לתקן, לסייע, לייצג, לעשות את כל הדברים שלשמם אנחנו פה. במקום זאת, אני מוצאת את עצמי כמעט חודשיים בריצת אמוק מטורפת בין ועדה לוועדה, כשמה העיסוק בכל הוועדות האלה? חוקים פרסונליים בלבד. עוד לא ישבתי בדיון ענייני אחד שמדבר על איך לעשות טוב למען האזרחים שלנו. לא. ישבתי בדיונים שמדברים אך ורק על איך לעשות טוב ליושבים בממשלה: לעבריינים מורשעים, חוק נבצרות, חוק החמץ, חוק המתנות ההזוי ועוד ועוד ועוד.

הניתוק שאני חווה בבית הזה, במיוחד הבוקר הזה, וגם אתמול, כשישבתי בוועדה שדנה במתנות, הוא פשוט אבסורד אחד גדול. יושבים היום בבוקר בוועדת חוקה ואטלולא, כמו שאני אוהבת לקרוא לה, ולנוכח המציאות של הלילה האחרון, שהוא באמת לילה היסטורי בחיי המדינה, מתנהגים כאילו כלום, שום דבר לא קרה במדינה, עולם כמנהגו נוהג, ואנחנו נצביע לנו על הסתייגויות ונעבור סעיף-סעיף ונמשיך כאילו שום דבר לא קרה. יושבי הבית הזה הם נבחרי ציבור, הם שואבים את הכוח שלהם מהעם. הם אמורים לייצג את העם, להקשיב לרחשי ליבו. אבל במקום זאת, אנחנו מנותקים.

אתמול יצאו אזרחים רבים בכל רחבי המדינה מכל הקשת האידיאולוגית ובאו להגיד שקורה כאן אסון למדינה, שצריך לעצור, שצריך לשמור על הדמוקרטיה. היום הוא לא יום לניתוק, הוא לא יום לזחיחות, הוא לא יום לשמחה לאיד, הוא לא יום להתקטננות בין חברי כנסת משני צידי המתרס; הוא יום שבו אנחנו צריכים לשים את טובת האזרחים שלנו לנגד עינינו. עתידם, עתיד הילדים שלנו, הנכדים שלנו, האורחים האלה שיושבים פה, העתיד שלהם על הכף.

משפט אחרון. היום הוא יום ההולדת של אבא שלי. הייתי רוצה גם לאחל לו מזל טוב וגם שתהיה לי בשורה טובה עבורו ועבור הנכדות שלו, שנשאיר להן מדינה טובה יותר, נכונה יותר ובעיקר דמוקרטית. תודה.