קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חנוכה 1897, חודשים ספורים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, מפרסם הרצל בעיתון די ולט את חיבורו המופלא "המנורה", המתאר את מסע שיבתו של אומן יהודי מתבולל, וליתר דיוק את מסעו שלו, אל חיקה של היהדות, מסע שעורר אומה שלמה מתרדמת ליל ארוכה.
האומן, גיבור הסיפור, בחר דווקא בעטיה של שנאת ישראל המתלהטת לשוב אל זהותו, ולכבוד חג החנוכה יצר מנורה לילדיו. "בתוך נפשותיהם הרכות ביקש לטעת את האהבה למולדתם העתיקה. מנורה הוכנה - - - הנר הראשון הועלה, ולאורו סופרו תולדות החג - - - הנרות הלכו ונתרבו במנורה, ויחד עם הילדים היה אביהם חולם לנוכח הנרות הקטנים - - - הגיע הערב השמיני שבו דולקים כל הנרות - - - עיני הילדים הפיקו נוגה ובעיני מיודענו הייתה חזות הכול משל ודמיון להתעוררות האומה".
חתן פרס ישראל, עורך כתביו של הרצל והביוגרף החשוב ביותר שלו, ד"ר אלכס ביין, נעל את חיבורו המכונן אודותיו המשתרע על פני למעלה מ-600 עמודים בשורות הבאות: "הנעלה שבשאיפותיו" – של הרצל, כן – "לא הייתה מדינה, אותה ראה רק כאמצעי - - - כזאת אמר לא אחת ב'מדינת היהודים', בנאומיו, באלטנוילנד, ברשימותיו, ולבסוף בחרוזים פשוטים, שכתב לאחר הקונגרס השישי באחד האלבומים של יתומי קישינב: אימתי ייראה לי כמוצלח כל עמלי עלי האדמות?" – כתב הרצל – "אם צעירי היהודים הדלים ייעשו ליהודים צעירים גאים".
השנה נחגוג 75 למדינת ישראל, אולם יש להודות, חלומו של הרצל טרם מומש. אומנם צעירי ישראל, ברובם המוחלט, כבר אינם דלים ואינם חלשים, אבל רבים מכירים בקושי את מורשת עמם, ולא תמיד גאים ביהדותם.
בסבבי הבחירות האחרונים מצאה עצמה היהדות, בצר לה, במקום כדבק המחבר, המלכד, כגזע העץ שממנו מסתעפים ענפי המנורה, במוקדם של ויכוחים בלתי פוסקים; פועל יוצא של התנתקות הולכת וגוברת של חלק אחד בעם מן העבר האחד, וניכוס שלה בידי חלקים אחרים מן העבר השני. לא אחת קורה כי דווקא אלה המבקשים לדבר בשם היהדות מרחיקים ממנה את צעירי ישראל, ודווקא אלה המבקשים לחזק את התורה ואת לומדיה מחלישים אותה, ממעטים את אורה ומשחקים לידיהם של המתייוונים בני דורנו, מוכי אותו נגע ישן ונושן, נגע השנאה העצמית, שעליהם אמר ברל כצנלסון: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וייסוריו הם בזויים ושנואים בעיניהם, וכל מה שעושה אויב עמם - - - ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? - - - כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי שעולה לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן, דווקא כאן, ידבקו בו חיידקים של שנאה לעמו - - - אל ידע מצפוננו שקט".
כאז כן היום אצים רצים המתייוונים בני דורנו לסלף, לעוות ולהוציא את דיבתנו רעה בפני אומות עולם. ויש שאף הגדילו לעשות ומקימים ברגעים אלה ממש חמ"לים מיוחדים, המדווחים לעולם על "הגזענים היודו-נאצים" המקימים כאן ממשלה, כאילו שמחר בבוקר, כשנידרש לאשראי בין-לאומי מידידותינו כדי להתגונן מפני מטחי טילים של חמאס או חיזבאללה, הם יבחינו - -
- - בין השכן הליכודניק לבין חברו שהצביע לעבודה. מהמתייוונים שונאי עמם ומורשתם אין לי ציפיות; אני מבקש עליהם רחמים. אבל מכם, מחבריי היושבים פה על ספסלי האופוזיציה, מכם דווקא כן יש לי ציפיות.
אם לנוכח כל מחלוקת, עזה ומוצדקת ככל שתהיה, נדלג ברפלקס פבלובי להשוואות לחוקי נירנברג, לא נוכל לקיים כאן ויכוחים שחשוב לקיים. סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, למשל, כשל במילוי ייעודו. ייתכן שהבעיה בבג"ץ, שיישם את החוק אך ורק כלפי אנשי ימין; ייתכן שהבעיה בחוק ויש לתקנו או לחוקק חוק חדש. עמדתי האישית, אגב, היא שהחוק נכון וחשוב, אולם מימושו הסלקטיבי בידי בית המשפט העליון רוקן אותו מתוכנו. אלא שבינתיים הרינו-צרורים למיניהם אצים רצים לספר לקהל מאזיניהם השכם והערב שהממשלה החדשה שמה לה למטרה לעודד גזענות. נו, ברצינות. גם על השאלה אם נכון לחייב בחוק בעל בית דפוס טבעוני להדפיס מודעות למסעדת בשרים מותר לקיים דיון. חבריי באופוזיציה, בבחירות היינו כוחות האופל - -
- - ועכשיו שודרגנו לנאצים. לא כדאי שתירגעו? תיקחו אוויר? ואם אתם עד כדי כך מודאגים, לפחות תוותרו על החרם האינפנטילי שלכם על למעלה ממיליון מצביעי ליכוד.
ואני רוצה, לסיום, לפנות לגורם שמקדם בחודשיים האחרונים שיח אנרכיסטי מופקר ומתאמץ ללבות את רוחות השנאה כנגד חצי עם בשאלה פשוטה: אדוני ראש הממשלה המודח, למה אתה מדבר ככה? למה הסגנון הזה? באיזה אופן זה משפר את השיח הישראלי, הקריאות האלה של "גזענים מסוכנים ולא נורמליים"? אתה יודע מה, זו אפילו לא פוליטיקה טובה.
713 מילים של עמיחי שיקלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.