קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, אני דווקא לא רוצה להתייחס לחוק הספציפי הזה. אני רוצה להתייחס לכל השבועות האחרונים ולמה שאני שומע בציבור כולו שמקיף אותי והוא ציבור שלוקח חלק מכל החברה הישראלית. אני רוצה לדבר איתכם על תחילת מותו של החלום הישראלי.
כשאני הייתי ילד התחנכתי בצורה מאוד דומה להרבה אנשים פה – שהולכים לצבא, עושים שירות משמעותי, עושים תואר, מתחילים לעשות קריירה, בונים את עצמך, בונים את עצמך לצד כל אותם אנשים שפגשת בדרך, בין אם זה תנועות הנוער, בין אם זה התיכון, בין אם זה התנדבויות, ובונים את המקום הזה של להקים משפחה ובית בישראל, כאן, בחברה הזאת, להיות בן אדם שמצליח להתפרנס, לצאת לחופשות עם המשפחה, חינוך טוב לילדים, מערכת בריאות טובה. החלום הישראלי. החלום הישראלי של להצליח לבנות פה בית ומשפחה ולהרגיש שייך וגאה במדינה שלך ובחיים שהצלחת ליצור ובחברה שאתה חלק ממנה.
כמוני המון אנשים אחרים. באמת, אני פוגש – בשבועות האחרונים ניגשים אליי אנשים משמאל ומימין וממרכז, ששירתו איתי בצבא, שעשו שירות משמעותי, שלחמו במלחמות, אנשים שהיו איתי בתואר הראשון, בתואר השני, אנשים שהיו איתי בהתמחות בעריכת דין, אנשים שפגשתי בכל מיני צמתים, אנשים שהיו איתי בסוכנות היהודית ובפעילות חברתית ובפעילות פוליטית, והם כולם מודאגים. עכשיו, אלה לא אנשים שהיו מודאגים פעם, אלה לא אנשים שממהרים וצועקים: זאב, זאב, על כל דבר שקורה, אלה גם לא אנשים שאמרו מילה אחת בכל הממשלות הקודמות של נתניהו, שהרכב שלהן היה גם דומה במידה רבה להרכב הזה. אף פעם הם לא נרעשו. הם אף פעם לא חשבו שמגיע סוף העולם.
עכשיו, זה לא עניין של סוף העולם. זה עניין של לגרום לאנשים שמנסים לחיות את החלום הישראלי להרגיש פתאום זרים, להרגיש פתאום שהם לא מוצאים את עצמם, להרגיש פתאום שהם מתחילים להידחק לשוליים. ואין בזה שום גבורה להצליח לגרום לציונים ישראלים גאים להרגיש פתאום שהמדינה היא קצת פחות שלהם. זה לא מוכיח שום כוח. זה לא מוכיח משילות. זה לא מוכיח שום דבר. זה מוכיח שבסוף אנחנו נישאר פה חברה מפוררת. החברה הזו הוקמה, המדינה הזו הוקמה על ערבות הדדית. וההסכמים הקואליציוניים שאנחנו רואים חדשות לבקרים מתפרסמים הם הסכמים שמפוררים את הערבות ההדדית, את הישראליות הזאת, את הקולקטיב הזה שהוא נס, שהוא חזק, שבזכותו הצלחנו להקים סטרטאפ ניישן, מעצמה ביטחונית, מעצמה חברתית. תמיד היו פה מחלוקות, תמיד היו פערים לגשר, אבל אף פעם לא שברו את הכלים. גם לא בממשלה שלנו, חרף מה שמנסים למכור פה.
ועכשיו יש פעם ראשונה ציבורים שלמים שאומרים: אנחנו שילמנו – חלקם שילמו את המחיר הכי כבד שיכול להיות, מחיר של חיים, בשביל לחיות פה, כי הם מאמינים במה שהמדינה הזו מייצגת. ופתאום הם מוצאים את עצמם מחוץ לגדר, לא שייכים. זו תחושה איומה, וזו תחושה שמתחילה לסמן סוף אפשרי של מה שהכרנו. אף אחד פה, בין אם הם בקואליציה ובים אם הם באופוזיציה, לא צריך לשמוע דבר כזה ולחייך. זה צריך להטריד את כולם, כי זה חלק מהמדינה שכולנו עבדנו לבנות. אל תיתנו יד ותהרסו.
אל תיתנו יד להרס הישראליות, להרס החלום הישראלי. והחלום הישראלי הזה הוא חלום של כולם, והוא חלום של לעשות אותו ביחד.
זה לא עניין של עוזבים או מי שמאיים לעזוב. זה עניין של אנשים שנלחמים להישאר, אבל פתאום מרגישים שחלק מהמלחמות שלהם היו לשווא. והם נלחמו למען המדינה ולא אחד בשני. תודה רבה.
520 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.