קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
– – כנסת נכבדה, אני אתרכז היום בעשרה בטבת. ממש בעוד שעות ספורות נתחיל לצום את צום עשרה בטבת, אחד מתוך ארבעת ימי התענית שנקבעו כזכר לחורבן בית המקדש. בתאריך הזה, ממש בתאריך הזה, בשנת 588 לפני הספירה, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים בחורבן העיר ירושלים ובחורבן בית המקדש. עם החורבן הוגלינו לבבל והתענינו במשך 70 שנה, עד שנבנה בית המקדש השני. אז הפך יום זה, כמו שלושת ימי הצומות הנוספים – י"ז בתמוז, תשעה באב וצום גדליה – ליום שמחה ואושר. אבל אז נחרב בית המקדש השני וחזרנו להתענות בכל ארבעת ימי הצומות, לרבות ביום עשרה בטבת. ומאחר שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, צורפו אליו עוד שני מאורעות שחלו סמוך ליום זה: האחד זה מיתת עזרא הסופר והשני זה תרגום התורה ליוונית. על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו אלא שקדם לו משה רבנו. כלומר, עזרא הסופר היה שני בחשיבותו למשה. חז"ל הוסיפו כי עזרא הסופר, שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני, הוא למעשה הנביא מלאכי. מלאכי היה אחרון הנביאים בתורה שבכתב. הוא בעצם פתח את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. הנביא מלאכי שימש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכמשה, הוא דאג לכל ישראל ונשא בעול הנהגתם. תרגום התורה ליוונית – ואני עוד מעט מסיימת – נעשה בימי מלכות יוון. גזרה זו הייתה קשה מנשוא, ויש האומרים שהיא הייתה קשה כמעשה העגל, מאחר שהתורה ניתנה לישראל ותרגומה ליוונית בעצם טשטש הייחוד שבה.
אז כן, זה העם שלנו, שצם בשל חורבן ביתו לפני כאלפיים שנה ובשל מותו של עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית. העם שלנו שלא שוכח את עברו וחי אותו יום-יום, יום-יום, אלפיים שנה. אחרי השואה, קבעה הרבנות הראשית לישראל שיום עשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה שלא נודע יום מותם. אז לזכרם, לזכר הנספים, סיפרתי את הדברים הללו. יהי זכרם ברוך.
304 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.