קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. חבריי חברי הכנסת, הלילה הזה הוא ליל עשרה בטבת, והוא נקבע לפני שנים רבות, הוא נקבע כזכר לתחילת המצור על ירושלים, אבל בדורנו הוא נקבע גם כיום הקדיש הכללי על מיליוני היהודים שנרצחו והושמדו בשואה. ואני רוצה – המחשבות שלי לוקחות אותי בלילה הזה אל שלושה מקומות שונים שבהם היו ההורים שלי ושל בעלי כשהסתיימה השואה.
המקום הראשון הוא בודפשט בהונגריה, שם הייתה אימא שלי. בתור ילדה קטנה, היא ניצלה מהשואה בדירת מסתור יחד עם הוריה, אחיה והדודים שלה. אבל כשהיא יצאה מדירת המסתור בתום המלחמה, ולכאורה הייתה צריכה לשמוח מאוד על הצלתה, היא חטפה זעזוע נוראי כשהתברר לה שכל הילדים היהודים שלמדו איתה בבית הספר, כולם חוץ ממנה ומאחיה – הושמדו ולא יחזרו. המקום השני זה המקום שבו היה חמי, באוראן שבאלג'יר. גם לאוראן הגיעו הנאצים, והם גירשו חלק מבני משפחתו של חמי, שגם הוא היה ילד, וגירשו אותם לאירופה, והמשפחה לא ידעה לאן הם גורשו. רק בתום המלחמה התברר להם שבעצם קרוביהם, 330 יהודים מאוראן שבאלג'יר, הושמדו במחנה ההשמדה באירופה.
במקום השלישי זה המקום שבו היה אבא שלי, שהוא היה פה בארץ, במושבה ראשון לציון. ילד בכיתה ח'. עם תום המלחמה נודעה פה בארץ הזוועה שעשו הנאצים ליהודי אירופה וליהודי צפון אפריקה. ואבא שלי מספר, בספר הראשון שהוא כתב, איך הוא בתור ילד בכיתה ח' עמד באיזשהו טקס שעשו לזכר אותם יהודים שנרצחו. וכשהוא עמד בטקס הזה, ואחרי ששרו את "התקווה", התחילו פתאום, מבין שורות חברי השומר הצעיר, לשיר את האינטרנציונל הסוציאליסטי. ואז באותו רגע אבי, ילד בכיתה ח', נתקל בעיניו של המורה שלו, המחנך שלו, עיניים מאוד מאוד עצובות שאמרו לו: לא. אתה לא שר את האינטרנציונל הסוציאליסטי בסיטואציה הזו, אתה יהודי, ואתה לא שר את זה. אתה שר רק את השירים של היהודים. אתה שר "התקווה". ואבא שלי כתב, כלקח מהשואה, שהלקח שלו זה שפה בארץ צריכה לקום מדינה יהודית.
שמדינה יהודית היא הרבה הרבה יותר חשובה מאשר מדינה דמוקרטית.
המדינה היהודית שלנו היא נר זיכרון חי ומאיר לזכרם של אותם קדושים שנספו בשואה.
320 מילים של אורית מלכה סטרוק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.