מה הדבר הכי מתסכל והכי מקומם בכל הסיפור הזה? שחברי הכנסת החרדים לוקחים את התחושות החיוביות החמות שיש לכל אחד ואחת מכם למילה "יהודייה", "יהודי", "יהדות", לתחושת השייכות, לתחושת החובה לשמור על היהדות ועל הצביון היהודי של מדינת ישראל, ומשתמשים בהן בשביל לסחוט ולסחוט ולסחוט עוד ג'ובים ועוד כסף ועוד שחיתות ועוד טינופת.
למשל, הסיפור הזה של הכשרות. הרבה מכן מעדיפות ומעדיפים לאכול כשר. סבבה. אז מה אמרה הממשלה שלנו? אמרה: מעולה, אפשר יהיה שכל מיני גופים ייתנו תעודת כשרות, ואתם תבחרו איזו כשרות טובה לכם. לא, לא, לא, אומרות המפלגות החרדיות. לא, לא, לא. אנחנו, רק אנחנו, נקבע לכם שרק הרבנות תיתן לכם תעודת כשרות. אבל מה הדבר הכי יפה בסיפור הזה? הם לא אוכלים את הכשרות הזאת.
אתם יודעים, הרבה פעמים אני מביאה לכנסת שוקולד מריר, מאוד מריר. כמו שאמר לי פעם פוליטיקאי שלא הכיר אותי: חשבתי שאת מרירה. אני לא כל כך מרירה, רק השוקולד שאני אוכלת מאוד מריר. אז תמיד כולם מסתכלות ומסתכלים, לוקחות חתיכה. החברים החרדים מסתכלים, בודקים, רואים כשרות של הרבנות, ואומרים: לא. תודה, אבל לא. הם צריכים בד"ץ, הם צריכים בית יוסף, הם צריכים את כל הכשרויות הפרטיות שלהם. אבל שלכם תהיה כשרות פרטית? לא, לא, לא. לא, זה הימין פה, הימין שהוא כביכול כולו על חופש וחופש בחירה וכמה שפחות ממשלה וכמה שפחות הגבלות. לא כשזה מגיע לג'ובים שלהם – אז, שיהיו כמה שיותר הגבלה, וכמה שיותר רק כשרות של הרבנות, ואפס אפשרות בחירה. כי אתן ואתם עובדים אצלם בלהיות היהודיות והיהודים שהם רוצים שאתם תהיו. הם קובעים לכם אם אתם יהודים טובים או לא טובים; הם יחליטו בשבילכם איזו יהדות אתם תצרכו; הם יעשו עליכם עוד קופה ועוד קופה ועוד קופה ועוד קופה על חשבון הקופה ועל חשבון היהדות של כולנו.
280 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.