קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום, לפני שהכנסת חזרה לכנס הקיץ, נשאלתי על ידי אחד העיתונאים אם דמיינתי שהיום נפתח את הכנס האחרון, והממשלה תשרוד. אמרתי בכנות, לא, לא דמיינתי. הוא אמר לי: האם אתה מודה בכך שהממשלה הזאת שרדה? אמרתי, אם אתה מודד את הצלחת הממשלה בזמן השרידות שלה, אז כנראה שאתה לא מבין שום דבר. אם אתה חושב שתפקיד הממשלה לשרוד, אז כנראה שיש לנו תפיסה שונה בנושא של המדדים להצלחת הממשלה.
סברתי ואני סבור גם היום שאחרי 7 באוקטובר, אחרי הלחימה העצימה ברצועת עזה, היינו צריכים למצוא חלון של שלושה חודשים לחזור לציבור ולבקש את המנדט אחרי הטרגדיה הכי נוראית שקרתה לעם היהודי מאז השואה. זה אלף-בית של הדמוקרטיה, קרה אסון – הציבור צריך לשפוט. אם הממשלה הזאת הייתה נבחרת בסמוך לטרגדיה של 7 באוקטובר והייתם מקבלים את אמון הציבור, גם אני הייתי מתייחס אחרת. אז הייתה לכם, לקואליציה, לממשלה, הזכות לבוא ולהגיד, אנחנו קיבלנו את אמון הציבור ואנחנו מנסים ליישם את המדיניות שלנו.
אבל אתם לא עשיתם את זה. יתרה מזאת, אתם התחמקתם מהאחריות. במשך שנתיים וחצי, מ-7 באוקטובר, מצאתם את כל הסיבות בעולם בשביל לא להקים ועדה שתחקור את המחדל. אתם מתנהלים כאילו הציבור נתן בכם אמון. לא, לא, הציבור לא נתן בכם אמון, כי קרתה הטרגדיה של 7 באוקטובר, וזה לעולם יישאר על השם שלכם.
אני שומע בימים האחרונים את הטיעון ש-7 באוקטובר קרה בגלל הממשלה הקודמת, בגלל החולשה של הממשלה הקודמת, כאילו לקחתם ומחקתם את הכהונה של ראש הממשלה נתניהו מ-2009. להזכירכם, יש פה אנשים שאפילו לא זוכרים או לא רוצים לזכור שבקמפיין הבחירות של 2009 ראש הממשלה, אז ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, עמד בצומת באשקלון ואמר למצלמה שהוא מבטיח שהדבר הראשון שהוא יעשה הוא למגר את שלטון הטרור חמאס ברצועת עזה.
יתרה מכך, הוא חתם הסכם קואליציוני עם המפלגה שלי, מפלגת ישראל ביתנו. אבל זה לא הפריע לנתניהו בכל פעם למצוא תירוצים למה לא רק שהוא לא מיגר את שלטון הטרור חמאס, אלא הוא גם אחראי על הכנסת הכסף הקטרי לרצועה, אחראי על המערכות שלא הסתיימו בהכרעות. נתניהו היה במשמרת כאשר קרה 7 באוקטובר – את זה לא תוכלו להשכיח, הציבור יזכור את זה.
עכשיו, לסיום, סיפור קצר. ידידי עודד פורר דיבר על ההכרעה, על המלחמה, על הניצחון. ביום ראשון הייתה סקירה של ועדת החוץ והביטחון, שמן הסתם לא איכנס לפרטים שלה, של הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר. בוודאי שלא אתייחס לזה, אבל אתייחס לקטע קצר שאני מרשה לעצמי להגיד, מה שאני אמרתי.
כאשר מדברים על הזירות, ומדברים על החזיתות, ומדברים על ההצלחות וההישגים, אני אמרתי, אדוני הרמטכ"ל, באותו יום בבוקר – אפשר בבקשה – זה מפריע לי, אדוני היושב-ראש, זה מפריע, אני שומע את הרעש יותר מאשר את עצמי. אמרתי, אדוני הרמטכ"ל, לפני הסקירה שלך בוועדת החוץ והביטחון אנחנו, סיעת ישראל ביתנו, היינו במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון, שבו ציינו את יום הניצחון על גרמניה הנאצית 81 שנה לפני. ב-9 במאי 1945 – או נכון יותר – בערב 8 במאי 1945 נחתם הסכם הכניעה של בעלי הברית מול הנציגים של הצבא הגרמני. הצבא הגרמני הוכרע, נכנע, ובמשך 81 שנה לאף אחד בעולם לא הייתה שאלה אם ניצחו, הפסידו ואם הכריעו. לכן אמרתי לרמטכ"ל – ובזה אני מסיים – אני מבקש ממך, אדוני הרמטכ"ל, שכל חייל צה"ל שיוצא לקרב להכריע ידע מה זה הכרעה אמיתית ולא הסכמי שלום שכל הזמן מסתיימים במלחמות. הכרעה בשדה הקרב ולא הפסקת הלחימה.
539 מילים של יבגני סובה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.