קריסת מעמדה הבין-לאומי של ישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

חברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, הייתי לפני שבוע בקריית שמונה, פחות משבוע.

תקשיב, גלעד.

גלעד, עוד לא התחלתי לדבר, ואתה כבר.

אני לא ביקשתי עזרה.

כשאני אבקש ממך עזרה למשוך זמן, אז אגיד לך. משרד נגב גליל לקח על עצמו את האחריות לתהליך השיקום המיידי של העיר קריית שמונה, עיר שמונה 25,000 תושבים ופונתה כולה במלחמה. ביחד עם השר זאב אלקין, שהוא אחראי למינהלות שיקום הצפון והדרום, ניהלנו אירוע מאוד מאוד מורכב, אירוע של רשות בבחירות. היינו צריכים לבצע הרבה מאוד תקציבים ומשאבים שהוזרמו לעיר. אני מדבר על בערך 200 מיליון שקלים דרך משרד נגב גליל.

השלב הראשון של השיקום בתיעדוף שלנו היה מבני ציבור, מבני חינוך ומוסדות חיוניים, מעל 100 מבני ציבור וחינוך שעסקנו בשיקום שלהם כדי להביא אותם קצת לאקסטרה, ליותר ממה שהם היו ערב המלחמה. עכשיו אנחנו עוסקים בשיקום תשתיות, כבישים, רחובות מרכזיים ועוד.

נפגשתי עם התושבים בשבוע שעבר בכנס פתוח, שיח תושבים בגובה העיניים, ובאמת יש שם מצוקה קשה. החזרה הביתה היא ודאי מאתגרת, כי הבעיות היו הרבה קודם המלחמה, ואנחנו צריכים לגבש תוכנית כדי לתת להם תקווה ואופק לעתיד, לשנים הקרובות, בתעסוקה, בחינוך, כמובן בדיור בר-השגה ועוד דברים שאנחנו עמלים עליהם ממש בימים אלו.

גם היום הייתה לי ישיבה עם השר אלקין, כדי להתניע החלטת ממשלה גדולה של צמיחה דמוגרפית, שתיתן גם מענים לחיזוק החוסן הקהילתי, לייצר אוכלוסייה חזקה. זה אירוע מורכב שלא פותרים אותו ביום אחד, אבל אנחנו צריכים להבין כולנו שקריית שמונה היא לא אירוע נקודתי; זה אירוע לאומי, זו משימה לאומית ממדרגה ראשונה. אנחנו מחויבים לסייע לתושבים ולא לברוח מהאחריות שיש לנו כלפי העיר הזאת. זה כולל גם להגיע לעיר הזאת ולהסתכל על התושבים בעיניים, לכאוב איתם את הכאב, להרגיש אותם – ויש הרבה כאב. ואנחנו צריכים לעלות לשם תדיר ולפגוש אותם ולתת את הפתרונות, אם זה בחקיקה פרלמנטרית ואם זה בהחלטות ממשלה ובהקצאת מרב המשאבים.

היו 300 אנשים שהגיעו לכנס. עשיתי אותו יחד עם ראש העיר, ובאמת – הרבה מאוד שיח מכבד והרבה מאוד אתגרים ובעיות שהציפו מולנו. אני מקווה שאנחנו נביא בשורות טובות לעיר הזאת ואני מקווה שזה יקרה ממש בתקופה הקרובה, כי העיר זקוקה לחמצן, זקוקה למשאבים. יש שם ראש עירייה נפלא, חברי אביחי שטרן, שבאמת אנחנו עובדים כצוות בשיתוף פעולה מלא ובהדדיות מוחלטת, ויש לו צוות נפלא בעירייה, וכולם מגובשים ורתומים לעניין הזה. כמו שאמרתי, זה ייקח זמן, אבל בעזרת השם אנחנו נעלה על דרך המלך, כי אין לנו אופציה אחרת.

לא יודע.

תראי, מטי, את צודקת שזה הנושא. אבל אני שר תורן מהשעה 19:00, ועלו עשרות ח"כים מהאופוזיציה ודיברו על הכול חוץ מזה, אז אני רוצה להתייחס.

אני לא ראש הממשלה, זה לא בסמכותי - -

- - וכנציג הממשלה, אני הייתי שמח שיהיה שר פנים. האמיני לי, יש הרבה דברים שאני צריך לתת עליהם מענה לאזרחים ואני גם צריך כתובת בתוך הממשלה, וזו הסיטואציה שאני נמצא בה. בחלקת האלוהים הקטנה שלי אני מנסה לעשות מה שאפשר, ואני מקווה שהאירוע הזה ייפתר. כרגע יש העברת סמכויות לראש הממשלה במסגרת זמנית, שתיתן מענה, לא מושלם ולא מלא, אבל זה חלקי, ואני מקווה שאחר כך או קודם לכן כבר יהיה לנו שר פנים.

אני רוצה להתייחס לסוגיה שעלתה כאן, ואני מנצל את הבמה כשחברתי יושבת בראש, חברת הכנסת לימור סון הר מלך, כדי לדבר על חוק עונש מוות למחבלים. ואתם יודעים מה? אני חשבתי שזה לא אירוע - -

- - של קואליציה ואופוזיציה, וכולנו צריכים להיות מגובשים בעניין הזה, כי זה השכל הישר, כי זה הדבר שאנחנו צריכים לעשות לטובת מדינת ישראל, לטובת ביטחון אזרחי מדינת ישראל. ואני אגיד לכם אנקדוטה קטנה שהשר בן גביר הזכיר כמה פעמים, וצריך להגיד את זה, להזכיר לנו.

רצח בני משפחת פוגל באיתמר, ו' באדר ב' תשע"א, 11 במרץ 2011.

מירב, אני מבקש שתקשיבי. אני מזכיר לכולנו בבית הזה - -

- - את הפיגוע הנורא. ואני מקריא: כשבוע לפני הפיגוע תצפת חכים עוואד על היישוב איתמר במטרה ללמוד את סידורי האבטחה במקום. לאחר מכן פנה עם אמג'ד עוואד לקרוב משפחה במטרה להשיג כלי נשק לביצוע הפיגוע. הם הצטיידו, המחבלים הללו, בארבעה סכינים, שניים מהם באורך 40 סנטימטר. המחבלים הגיעו לאיתמר בשעה 20:30 ודילגו מעל גדר היישוב. בדומה ליישובים רבים ביהודה ושומרון, האחריות לאבטחת היישוב איתמר בעת שגרה מוטלת על חברת אבטחה פרטית במימון משרד הביטחון. על פי התחקיר הראשוני שערך צה"ל, הגדר המקיפה את היישוב פעלה באופן תקין, וחדירת המחבלים אכן הפעילה את ההתרעה. הסייר שהיה במקום לא זיהה את העניין הזה, והוא חשב שמדובר בהתרעת שווא.

במשך כשעה וחצי הסתובבו המחבלים ביישוב כדי לאתר יעדים לתקיפה. הם פרצו תחילה לבית אחת המשפחות ביישוב, אך משנכחו שהבית ריק מתושבים, לקחו רובה סער מסוג M16 מקוצר, קליעים ואפוד שמצאו בבית. הם יצאו והמתינו ליד בית משפחת פוגל, שבו התנהלה מסיבת עונג שבת מרובת משתתפים. לאחר שהמסיבה הסתיימה והם שיערו שבני המשפחה ישנים, מה שהיה נכון, נכנסו המחבלים לבית דרך הדלת, שלא הייתה נעולה. אמג'ד רצח בדקירות סכין את יואב בן העשר, ושניהם יחד, שני המחבלים המתועבים הללו, רצחו את אלעד בן הארבע בדקירות ובחניקה. לאחר מכן פנו לחדר ההורים, ובו נאבק אמג'ד באב אהוד וגבר עליו באמצעות דקירות בצווארו ובעורפו. גם האם רות ניסתה להיאבק, אך היא נרצחה.

לאחר שיצאו הרוצחים, חזר אמג'ד לבית כדי לחפש נשק, וכששמע שם את בכייה של התינוקת הדס, בת שלושה חודשים, רצח גם אותה בדקירות בראשה. המחבלים לא הבחינו בשני ילדים נוספים, ישי בן השנתיים, שישן בחדר אחר, ואחיו רועי בן השמונה, שישן בסלון, ולא פגעו בהם. לאחר מכן נעלו המחבלים את דלת הבית מבפנים, יצאו דרך החלון, ונמלטו מהמקום דרך אותה נקודה בגדר.

לאחר חצות חזרה הביתה תמר בת ה-12, הבת הבכורה, שהייתה בזמן הפיגוע בפעילות של בני עקיבא, ומצאה את דלת הבית נעולה. היא שמעה מתוך הבית את בכיו של ישי בן השנתיים, ודפיקותיה על הדלת לא נענו. הבת העירה את אחד השכנים. יחד הם העירו את רועי בן השמונה, שישן בסלון, וביקשו ממנו לפתוח את דלת הבית. יחד הם נכנסו אל הבית ושם מצאו את הוריה ושלושת אחיה מתבוססים בדמם. היא והשכן הוציאו מהבית את שני האחים ששרדו. ישי בן השנתיים ככל הנראה התעורר לאחר הפיגוע וניגש לחדר הוריו בניסיון להעיר אותם.

השכן הזעיק את כיתת הכוננות של היישוב, ואלו הזעיקו את כוחות צה"ל, משטרת ישראל ומד"א לזירה. הניסיונות לביצוע החייאה בבני המשפחה עלו בתוהו, ומותם נקבע במקום. בסוף איתרו את המחבלים, איתרו את שני המחבלים הללו, בני 18 ו-19, חכים ואמג'ד עוואד. הם הודו שהם עשו את זה והם שחזרו את המעשה.

תקשיבו טוב עכשיו להזיה. במהלך חקירת הרצח, חוקרת בדרגת רב-סמל בכיר סטרה לעוואד במהלך החקירות. מייד לאחר מכן, החוקרת הוכנסה לחדר החקירות והתנצלה בפני הרוצח המתועב הזה, על פי דרישתו. היא נדרשה להתנצל בפני הרוצח, המחבל המתועב הזה. בסוף היא גם הועמדה לדין משמעתי ובו הורשעה וננזפה. אלה היו החיים שלנו. והרוצחים הללו מגיעים למשפט כשהם עושים וי ומחייכים אלינו אחרי שהם רצחו את התינוקות, את הדס בת שלושה חודשים. הם שמעו בכי של תינוקת, חזרו ודקרו אותה בראשה, והם עומדים במשפט וצוחקים על כולנו.

מתוך הבית הזה צריכה לצאת קריאה של עונש מוות למחבלים הללו, למחבלים שרצחו את התינוקות שלנו, שאנסו את הנשים שלנו, שבזזו את בתינו. וכולם פה צריכים למחות על העניין, וצריכים כולם לעמוד בגאווה ולהגיד: עונש מוות למחבלים, כי זה מה שמגיע לבני המוות הללו, בשמם של כל הנרצחים בכל השנים הללו שהדם שלהם נשפך.

וגם את, לימור, ששכלת את בעלך, את שולי, בפיגוע נורא, והמחבלים הללו השתחררו – אנחנו לא רוצים יותר שמחבלים ישתחררו. הם לא צריכים להיות בכלא. המחבלים הללו צריכים להיות בקבר, הם צריכים למות. הם לא צריכים לחיות בחיים שלנו, לטובת הילדים שלנו, לטובת העם הזה, לטובת החיים שלנו. אנחנו לא רוצים לא עוד קדיש, לא עוד יזכור, לא עוד לוויה ולא עוד אנדרטה. אנחנו רוצים חיים. תודה רבה.