קריסת מעמדה הבין-לאומי של ישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

גברתי היושבת-ראש, חבריי וחברותיי, אדוני השר, היום התקיימו כמה אירועים בנוגע למילואים, בנוגע למשרתי המילואים. אנחנו בתקופה מאוד מיוחדת, מאוד דרמטית. אנחנו אחרי שנתיים - - -

היה גם משרתי הקבע, זה נכון, נכון, אבל היו גם מילואים, אצלי בוועדה, ואחרים, פצועים, נכים. אבל אני רוצה למקד רגע – מילה לגבי המילואים. מדובר בסיטואציה שבה, אם לפני המלחמה היו פרומילים, ממש פרומילים, של חבר'ה שעשו, עמסו על עצמם את הקושי הגדול, גם מבחינת הסיכון וגם מבחינת ימי המילואים, אז בשנתיים האחרונות זה גדל לכמה אחוזים – מתוך קהל המשרתים, 10%, 15%, תלוי מה סופרים. ובכל זאת, צריך לשים לב, גם כאשר המתיחות יורדת באופן יחסי – ואנחנו אף פעם לא יודעים מה צופה לנו יום – אנחנו מוכרחים לשים לב שציבור לא גדול ימשיך לשרת, ימשיך לשאת בנטל. והמשימה שלנו היא לא להרפות, זה לא לייצר מצב שבו אנחנו עיוורים למחירים שהמשפחות, בנות הזוג, הילדים, העסקים, המעסיקים וכמובן המשרתים והמשרתות, משלמים. התשלומים הם בהקשרים שונים, כולל מחירי נפש; על גוף אין מה לדבר; מחירים כלכליים. ואני מבקש שהבית הזה יהווה את קיר המגן, את רשת הביטחון, של אותם צעירות וצעירים, מבוגרים ומבוגרות, שמסייעים לנו.

אני רוצה לומר מילה נוספת לגבי היחד שבתוך המאבק, או מאבק בין קבוצות באוכלוסייה. תראו, אני בא מהנוער העובד והלומד, אז הסלוגן היה "לעבודה, להגנה ולשלום". תראו, אם אני לוקח את אחים לנשק, ונגיד, את פורום גבורה, אז לפחות בהגנה ועבודה אנחנו ביחד, אנחנו משתפים פעולה. אנחנו חיים ביחד, אנחנו לומדים ביחד, ואתם יודעים מה – מתחתנים ביחד. אנחנו משרתים ביחד, מסתכנים ביחד. אז בנוגע לשלום – איך להגיע אליו – אין מי שלא רוצה. בנוגע לביטחון, אין מי שלא רוצה להגיע. יש לנו ויכוח. אנחנו מוכרחים לייצר מציאות שבה אנחנו נצליח לחיות ביחד למרות חילוקי דעות גדולים מאוד בינינו בתחומים מסוימים, בלי להפחית מכבודו של איש. כולנו נמצאים, או רובנו נמצאים, בסירה אחת. תודה רבה.