קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב בראש. אדוני ראש הממשלה, אני לא יודעת אם אתה יודע את זה, אבל אני מתגוררת כל חיי בבאר שבע. אני מרגישה צורך לספר לך את זה, אדוני, כי מעולם לא דיברנו. מעולם לא עליתי לכאן לדבר בדיון 40 חתימות, והאמת היא שאף פעם לא הרגשתי צורך. ברור לי שאתה לא מקשיב, שאני ואנשי העיר שלי, שרובם הצביעו לך, לא באמת מעניינים אותך. אני יודעת שכל מה שלא משרת את האינטרס האישי שלך הוא פשוט לא רלוונטי. אבל אחרי שציינת במכתב ששלחת לנשיא כמה האחדות בעם חשובה לך, בצורה כזאת צינית, הייתי חייבת לומר כמה דברים.
אדוני, אתה אומנם מואשם בשלל עבירות, אבל על הדבר הכי חמור בעיניי עוד לא הוגש נגדך כתב אישום, וזה הקרע בעם.
ההסתה והשיסוי של קבוצות אוכלוסייה אחת בשנייה הם לא גזרת גורל וגם לא תוצר לוואי – הם מעשה ידי אדם, ידי האדם שלך. הקרע הזה לא קורה סתם. הוא משרת אותך. הפכת אותו לכלי פוליטי. יצרת מחנות שנועדו להילחם אחד בשני. ידעת שהדרך היחידה שלך להיבחר מחדש אחרי כל המחדלים שלך היא לאחד את הבוחרים שלך סביב אויב משותף, אבל לא כזה שנמצא מחוץ לגבולות המדינה, אלא כזה מהבית.
בנית מכונת רעל שלמה, מכונה שמייצרת חשד, פחד, כעס; מכונה שמסמנת אויבים מבפנים, וכל יום שעובר הרשימה השחורה רק הולכת וגדלה; מכונה שמפרקת את החברה הישראלית מבפנים, מחלישה את החוסן שלנו בכל תחום אפשרי. לקחת אנשים מסיתים ומשסים והפכת אותם לכוכבים, כאלה שמתקבלים פה במחיאות כפיים, נשיקות על גב היד, בזמן שבוועדות הכנסת נזרקים לוחמים שעשו למעלה מ-400 ימי מילואים. ואדוני ראש הממשלה, זה הדבר היחיד שאני לעולם לא אוכל לסלוח לך עליו – על משפחות שפירקת, על חברויות של שנים שהרסת, על כך שהפכת משפחות חטופים ונרצחים לאויבי העם. על כל אלה אין שום גוף בעולם שיוכל לחון אותך.
- - בזחיחות בדיוק כמו אז על המרפסת בכיכר ציון. אבל יש לי תקווה, והיא הסיבה שבגללה אני עומדת כאן: אדוני ראש הממשלה, אנחנו נתקן את מה שהרסת בשיטתיות. אנחנו נאחה את הקרעים, נגרום לאנשים לחזור ולראות את הטוב אחד בשני.
ולסיום – כי כל רגע הפריעו לי, באמת חשוב לי – משפט.
משפט לסיום. אני יודעת מה יקרה – אתה תעלה לכאן, תנסה להקטין אותי ואותנו. אבל אדוני, אני גם יודעת את מקומי - -
- - יודעת שאתה מנהיג המדינה ואני חברת כנסת מהאופוזיציה.
אבל בכל מה שקשור ללקיחת אחריות, אני גדולה ממך בהרבה.
תודה, גברתי היושבת-ראש. שני דברים שאני רוצה לדבר עליהם: אחד – אני הזכרתי פה לא פעם את היועצת שלי אופיר, קצינה שהייתה מעל 430 יום במילואים. היא הייתה בעזה רוב השירות שלה, וסוף-סוף חזרה אליי, ועד שהיא הסתגלה – חזרה. זה תהליך לא פשוט, להסתגל, לחזור אחרי כל כך הרבה זמן מילואים. אז היום היא קיבלה צו, היום היא קיבלה צו שבחודש יולי, אוגוסט וספטמבר היא שוב במילואים. ואני מנסה להבין: איפה ההיגיון? איפה ההיגיון? איך יכול להיות שכל העומס נמצא על מספר מסוים של אנשים, ויש אנשים שלא צריכים, אין עליהם את העומס הזה, הם לא מפסידים ימי עבודה? נכון, משלמים לה על ימי עבודה, והיא מקבלת, אבל מה עם קידום? מה עם הקידום שנבלם? מה עם החיים הפרטיים שלה שנעצרים? שלה ושל כל המילואימניקים.
ואני לא מצליחה לתפוס את זה שמחר בבוקר אני אגיע לכאן, והדבר הראשון שאני אעשה – אני אצטרך להיכנס לדיון בוועדה על חוק ההשתמטות. זה פשוט לא נתפס לי. אני לא מצליחה לעכל את זה שעמד כאן לפני פחות משעה ראש הממשלה ואמר: זה חוק גיוס היסטרי. נכון, זה חוק גיוס של חרדים לכוללים. זה הדבר היחיד שהם מעודדים. זה הדבר היחיד שהחוק הזה מעודד.
עכשיו, אני באמת לא מצליחה להבין מה כל כך קשה. למה יש כזאת התנגדות למשהו שהוא – אני אפילו לא מתייחסת אליו כחובה; הוא זכות במדינת ישראל. הוא זכות, הוא לא חובה. אני ראיתי בזה זכות; הבן שלי ראה בזה זכות; החבר הכי טוב של הבן שלי, שנפצע ברפיח בשבוע שעבר ועדיין מאושפז, ראה בזה זכות. מגיל 16 הוא רץ עם תרמיל על הגב, מתאמן, עם אבנים בתרמיל, הילד הזה, והוא עכשיו מאושפז. אני לא מצליחה לתפוס את זה.
אני לא חושבת שיש איזושהי יכולת להציג את החקיקה הזאת כמשהו אחר חוץ מדבר שגורם לשסע נוראי בעם שלנו, לוויכוחים בלתי פוסקים. מי שרוצה ללמוד – יש עילויים; יש עילויים בספורט, יש עילויים באומנות, יש עילויים גם בלימודי תורה. זה מצוין, ואנחנו נעודד את זה. בכל מחזור יש עילויים. שישבו, שילמדו, שיעשו את הדבר שהכי חשוב להם ועושה להם טוב. אבל כל השאר – בעצם מה החוק הזה אומר? אתה לא מתגייס – תתגייס ללימודים בכולל. בעצם, אם לא התגייסת ולא למדת, עכשיו תתגייס, כדי שיהיה לך פטור. אני לא מצליחה לתפוס את זה, באמת. זה כל כך מכעיס, זה כל כך קשה, זה כל כך מפלג את כל העם הזה ופוגע בביטחון. 12,000 חיילים חסרים, ואנחנו מחוקקים חוק השתמטות. תודה.
783 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.